הרע שבעולם – מי אשם?

אִוֶלֶת אדם תְסַלֵף דרכו – ועל ה' יִזעַף לבו (י"ט, ג);
שֹמֵר מצוה שֹמֵר נפשו – בּוֹזֵה דרכיו (=דרכי ה' הטובות), ימות –
מַלְוֵה [על פי ה'] ה' חוֹנֵן דל, וּגְמֻלוֹ [ה'] ישלם לו (י"ט, טז-יז);
ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוֹסִף עֶצֶב עִמָהּ (י', כב);
צדקת תמים תְיַשֵר דרכו – וברִשעָתוֹ יִפֹּל רשע –
צדקת ישרים תַצילֵם – וּבְהַוַת (=ובאסון), בֹּגדים יִלָכֵדוּ (י"א, ה-ו);
צדיק מִצרה נֶחֱלָץ – וַיָבֹא רשע תחתיו (י"א, ח);
הֵן צדיק בארץ יְשֻלָם [כגמולו, לטוב ולרע] – אף כי רשע וחוטא (י"א, לא);
חַטָּאים תְרַדֵף רעה – ואת צדיקים יְשַלֶם טוב (י"ג, כא);

אדם אשם בעצמו במה שקורה לו, מפני שהוא נוהג בסכלות ולא בחכמה, והחכמה כוללת את יראת ה' (כאמור לעיל, פרק י"ד). אילו נהג אדם בחכמה וביראת ה' היה זוכה לכל הטוב שבעולם, כי זה פועל כמו חוקי הטבע בבריאה, והחכמה מגלה את המעשה הנכון ביראת ה', ומבטיחה את הגמול הראוי. אם אדם כועס על מה שקורה לו, מוטב שיעשה את חשבון נפשו, ולא יזעף על ה'.

משפטי חכמה כאלה מתאימים בדיוק לאליפז התימני (ולחבריו בִּלדַד וצופר), שבאו אל איוב הסובל, ואמרו באוזניו דברים דומים, מאוצרות החכמה של 'בני קדם' [1] (מענה אליפז, איוב ד', ז-ח, יז; ה', יז):

זְכר נא: מי הוא נקי אָבָד, ואיפֹה ישרים נִכחָדוּ?! –
כאשר ראיתי חֹרשֵי אָוֶן וזֹרעֵי עָמָל (=רשע) – [הם] יִקְצְרֻהוּ ...
הַאֱנוֹש מֵאֱ-לוֹהַּ יִצדָק?! ...
... ומוּסַר שַ-דַי אַל תִמאָס!

איוב כעס על דברי הרעים והתפרץ במר ליבו (מאיוב פרק ו' לאורך מענות איוב), וה' הצדיק דווקא אותו והרשיע את אליפז וחבריו, ומכאן מתבקשת מסקנה של סתירה חזיתית בין זעקות איוב ומענה ה', לבין חכמת משלי:

כעבור סוּפה, ואין רָשָע – וצדיק יסוד עולם (י', כה);
יראת ה' תוסיף ימים – ושנות רשעים תִקְצֹרנה –
תוֹחֶלֶת צדיקים שמחה – ותִקוַת רשעים תֹאבֵד (י', כז-כח);
אור צדיקים יִשְׂמָח – ונֵר רשעים יִדעָך (י"ג, ט);
אַל תִתְחַר (=אַל תִתחָרֶה) בַּמְרֵעים, אַל תְקַנֵא בָּרשעים –
כי לא תהיה אַחֲרית לָרָע, נֵר רשעים יִדעָך (כ"ד, יט-כ);

דברים אלה בדיוק אנו שומעים מפי בלדד השוחי (איוב י"ח, ה-ו) –
גם אור רשעים יִדעָך, ולא יִגַהּ שְביב אִשוֹ (=נֹגַהּ האש שלו יִכבֶּה לגמרי) –
אור חָשַך באהלו, ונֵרוֹ עליו יִדעָך ...;

והנה גם במזמורי תהילים אנו מוצאים עמדה זו, ובאותן מילים ממש (במזמור ל"ז, א-ד; ז-י):

לדוד,
אַל תִּתְחַר[ה] בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה –  
כִּי כֶחָצִיר [יבש] מְהֵרָה יִמָּלוּ (=יתפוררו), וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן –  
בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב, שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה (=תנהג ביושר);
וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ;
...אַל תִּתְחַר[ה] בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ, בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת –
הֶרֶף מֵאַף (=מכעס) וַעֲזֹב חֵמָה, אַל תִּתְחַר[ה ברשעים] אַךְ לְהָרֵעַ –  
כִּי [בסוף], מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן, וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ;
וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ, וְאֵינֶנּוּ;

אולם שם יש גם מזמורים אחרים עם עמדה הפוכה, אִיוֹבית (ל"ח,ל"ט, למשל), ומתוך הוויכוח, מזמורי דוד מייחלים ומקווים, שכך יהיה בסופו של דבר, בעוד במשלי זוהי עמדה קבועה ומוחלטת של החכמה, בכל זמן וללא עוררין.

אבל איוב מצידו, אחרי מענה צופר השני (איוב כ'), שואל במחאה מרה (איוב כ"א, ז-ט,יז):

מדוע רשעים יִחיוּ? עָתקוּ (=העשירו) גם גָברוּ חיל!
זרעם נָכוֹן (=ניצָב) לפניהם עִמם, וצאצאיהם לעיניהם!
בתיהם שלום מִפחד, ולא שֵבֶט אֱ-לוֹהַּ עליהם!
כמה [פעמים] נֵר רשעים יִדעָך ...??

הוויכוח הנוקב בין חכמת משלי, אליפז, בלדד וצופר, לבין איוב, ובתוך מזמורי תהילים, הוא כנראה ויכוח נצחי, שאפילו מענה ה' לאיוב "מן הסערה" לא שם לו קץ.

___________________________

[1] שלמה היה חכם מ"כל בני קדם" (מלכים-א ה', י), ואיוב (א', ג) היה "גדול מכל בני קדם".

באדיבות אתר 929