הדו שיח שבין משה לקב"ה נמשך על פני כל הפרשה. ניתן ללמוד ממנו שהיחסים בין ה' לעם ישראל אינם רק כיחסים של אדון ועבד או כיחסי אב ובן, אלא אף כשל בני זוג, שותפים.
הפרשה שלפנינו מלאה בפסוקים בהם מועצם מאוד מעמדו של משה רבינו מול הקב"ה. הקב"ה עצמו אומר למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (ל"ב, י) ומשה רבינו אינו מסכים; משה רבינו שובר את הלוחות שריבונו של עולם נתן, בלי שהוא מקבל ציווי מריבונו של עולם לעשות זאת. משה רבינו אומר לריבונו של עולם כיצד עליו להנהיג את עם ישראל: "ויאמר אליו: אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה... הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (ל"ג, טו-טז), ועוד.
פסוקים מיוחדים אלה משתלבים היטב עם חלק מהדימויים המופיעים בדברי הנביאים בהיקפים גדולים מאוד. אנו רגילים לצייר את הקשר שלנו לריבונו של עולם כקשר של מלך שאנו עבדיו. יציאת מצרים חזרה על כך כמה וכמה פעמים. בשום מקום בתורה לא נאמר "שלח את עמי" או דבר מה דומה, ולאורך היציאה כולה הודגש "שלח עמי ויעבדוני" – אנו יוצאים מעבדות פרעה לעבדותו של ריבונו של עולם.
אולם זה לא הדימוי היחיד המופיע בתורה. כבר בתורה אנו מוצאים דימוי של אב ובן: "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ד' א-להיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה" (דברים א', לא). הנביאים רוממו את הקשר המיוחד הזה, והדימוי השכיח ביותר בנביאים הוא הדימוי של דוד ורעיה, איש ואישה, ארוס וארוסה. לאמור: עם ישראל אינו רק עבד של הקב"ה אלא גם בן ברית הנישואין כביכול, ומדובר על קשר מאוד אינטימי, דיאלוגי, שחלק ממנו הוא היכולת האנושית לדבר עם ריבונו של עולם, להביע את התפישות האחרות, להתווכח, ללכת אחרי ד' בארץ לא זרועה, ועוד עניינים הקשורים בחייהם של בני זוג.
ראיית האדם כשותף עם ריבונו של עולם, כבן ברית, כבעל צלם אלוקים, כמי שמביא למפגש עם הקב"ה את עצמו ולא רק את כוח הציות שבו, כמי שמבקש לאהוב את ריבונו של עולם ולקיים את "ואהבת את ד' אלוקיך" בד בבד עם "את ד' אלוקיך תירא" – אלה הם חלק מדרכי המימוש של הפלא הגדול המופיע בפרשה, ובו מלמד אותנו משה רבינו לאן אנו מסוגלים להגיע ומהו העולם הרוחני שקיים בתוכנו.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול