בסיום הספר, עמוס חוזר ומדגיש שמערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים שרירה וקיימת, על אף התוכחות האמורות לאורך הספר.

 

הנביא חוזר ומדגיש את המתח שבין העונש וכאבו לבין ההבטחה שהקב"ה יישאר נאמן לישראל. מחד, "בחרב ימותו כל חטאי עמי" (י) אך מאידך, הקב"ה יקים את הריסות הסוכה, יגדור את פרציה ויבנה אותה כימי עולם (יא). משל הסוכה הנופלת מעניין למדי. בדרכו של עולם, אין מקימים סוכה נופלת אלא הורסים אותה ובונים חדשה במקומה. בנין רעוע משקיעים בו מאמץ ומשקמים אותו, אך סוכה נופלת מניחים לה ליפול, ומקרשיה בונים אחרת. ישראל נמשלו לסוכה שקיומה מותנה ותלוי ברוח ובשאר גורמים סביבתיים ואיננה עצמאית כבנין העומד יציב ואיתן, מפני שקיומם של ישראל תלוי ביחסם עם הקב"ה ואיננו עצמאי. לכן, מדגיש הנביא, שלמרות מימד הסוכה שבקיום היהודי, היא תיבנה מחדש ולא תוחלף באחרת זולתה.

הפסוק שלאחריו חוזר ומדגיש זאת:

"למען יירשו את שארית אדום וכל הגויים אשר נקרא שמי עליהם נאם ד’ עשה זאת" (יב).

לפי המפרשים, הביטוי "אשר נקרא שמי עליהם" מתייחס לישראל, והפסוק מבשר שאלו אשר נקרא שמי עליהם יירשו את אדום. במילים אחרות, ישראל הם סוכה ששם הקב"ה נקרא עליה ועל כן לא יניח לה להתמוטט, ואילו בתי הגויים שלא מיוחסים לקב"ה ייחרבו אם יסורו מן הצדק והמוסר. ואולי ניתן אף להציע ש"אשר נקרא שמי עליהם" מתייחס לאדום, אך בצורה מותנית, דהיינו כל עוד הלכו בדרכי הקב"ה נקרא שמו עליהם, אך למן הרגע שהם סרו מן הדרך, כבר אין הקב"ה שומר עליהם, כי קריאת שמו עליהם תלויה במעשיהם, ואילו הברית שבינו ובין בני ישראל היא ברית עולם.

פסוקי הסיום של הספר מציגים בפנינו תמונה ורודה ואופטימית של ה"ימים הבאים" הצפויים לישראל: ימים של שפע ורווחה המלווים בקיבוץ גלויות והאחזות בארץ, תוך כדי הבטחה שלא ינתשו עוד מעל ארץ ישראל אלא יהיו נטועים בה לעולם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון