הנבואה שלא נותנת לי מנוח

הנבואה, ששרדה את משברי החורבן והגלות, לא שרדה את שיבת ציון ונחתמה אחרי זכריה ומלאכי – מדוע?

משברי הנבואה העממית החלו עם הסתלקות אליהו ומות אלישע. משברי הנבואה הספרותית החלו בדור מנשה, התעצמו עם עליית הכשדים (חבקוק), והגיעו לשיאם בבדידות הנוראה של ירמיהו (יד; כג) ויחזקאל (יג) מול נביאי השקר; התפילה הנבואית נסתמה בירמיהו (לב), וחגי, זכריה ומלאכי ליוו את שיבת ציון ובניין הבית השני בשארית הכוחות של נבואת האמת.

האיום הגדול על רופאים, מדענים, רבנים, משפטנים (וכד') – הם המתחזים, ובעיקר אלה, שיש להם ידע מסוים ומוגבל, אך הם חורגים מהאתיקה המקצועית. ככל שנחלשה נבואת האמת, רבו אנשי החלומות והמיסטיקנים 'הקרובים לתחום' (כמו התבן העוטף את גרעיני הבר; ירמיהו כג, כה-כט), וכמובן גם חקיינים ומתחזים.

זכריה חוזר לדברי קודמיו כדי להמחיש עד כמה נמאסה הנבואה על אנשי אמת, עד שאפילו הורים יתעמתו נגד ילדיהם, אם יתחילו 'לְהִנָּבֵא' (יג, ג). זכריה לא אמר זאת במפורש, אבל עם היעלמות "רוּחַ הַטֻּמְאָה" (יג, ב), תיעלם גם נבואת האמת, ויישארו עמנו רק דבריה הנוקבים וצפיית הישועה.

בסוף הפרק חוזרת הנבואה אל 'צֹאן הַהֲרֵגָה' (מפרק יא), להַכָּאַת "הָרֹעֶה" (=המנהיגים המושחתים), ולצאן המתפזרות (בגלויות), ודבר הנבואה מזעזע עד עומק הנפש:

וְהָיָה בְּכָל הָאָרֶץ (=בתפוצות הגולה),
פִּי שְׁנַיִם בָּהּ (=2/3) יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ,
וְהַשְּׁלִשִׁית (=1/3) יִוָּתֶר בָּהּ;
וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים...

רק שליש מעם ישראל ישרוד בגלויות, וגם השליש הזה יעבור ייסורים נוראים. ואנחנו, דור אחרי השואה, רואים לנגד עינינו התבוללות מואצת בתפוצה, ושליש שורד, בעיקר, במדינת ישראל.

הנבואה הזאת לא נותנת מנוח לנפשי, מאז שהבנתי את משמעותה.

באדיבות אתר 929