המסר של כבשן האש וגוב האריות

בפרק ג' מספר הכתוב על מסירות נפשם של חנניה, מישאל ועזריה והצלתם מכבשן האש, ואילו בפרק ו' מסופר על מסירות נפשו של דניאל והצלתו מגוב האריות. שני הסיפורים מקיימים ביניהם קשר תוכני וקשר לשוני, וניכר שהכתוב מבקש ליצור אנלוגיה ביניהם.

בין שני הסיפורים הדומים יש הבדל מרכזי שנוגע למעשיו ולתגובותיו של המלך. נבוכדנצר, בסיפור כבשן האש, מתואר כמי שאינו חושש לפגוע ביהודים, ולעומתו, דריווש, בסיפור גוב האריות, מבקש להימנע מפגיעה בדניאל, ואף לאחר שהדבר יצא משליטתו הוא נעצב על אבדנו של דניאל ושמח להעניש את המלשינים. אך בסופו של דבר התייחסותם השונה של שני המלכים לאותם יהודים שמסרו את נפשם, לא שינתה דבר: גם דניאל נזרק לגוב האריות, כמו רעיו בפרק ג'!

עצם הסיפור הדומה מעורר תחושה חזקה של דור הולך (נבוכדנצר) ודור בא (דריווש), ואין כל חדש תחת השמש: שוב נגזרת גזרת מלכות שהיהודים אינם יכולים להיעתר לה, שוב מבקשים להענישם, שוב הם דבקים באמונתם ומוכנים למסור את נפשם בעבור ה' א-לוהי ישראל, ושוב ה' מצילם מיד שונאיהם. דמותו החיובית של המלך בפרק ו' מחזקת תחושה זו: גם אם המלך הגוי מבקש לגונן על היהודים, הדבר אינו עולה בידו, ומי שבפועל יגן על קהל חסידיו הוא מלך מלכי המלכים.

המשמעות הנסתרת של הדברים, שעולה מן היחס שבין שני הפרקים, היא, שהגלות אינה מקום טבעי ליהודי, והוא לעולם לא יוכל לחיות בה בשלווה. גם אם נדמה שיש ליהודים קשרים טובים עם השלטון (כבפרק ו'), האיום מרחף מעל לראשם כל העת.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך 

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים', בהוצאת תבונות