המוות הקטן והחורבן הגדול

הפרק הזה (בשנה ה-9 לגלות) חותם את מסכת הנבואות של הנביא עם הפה הסתום, עם ההצגות והמשלים. ה' הודיע לו על תחילת המצור הבבלי על "ירושלִַם, בעצם היום הזה" (=עשרה בטבת! כד, ב) – ושוב תיאר לו את העיר – כמו סיר "אשר חֶלְאָתה בהּ" (כ"ד, ג-ו) – הבשר והעצמות, עם הדם והצואה, יישרפו עד תום באש הגדולה, וגם נחושת הסיר תוּתַך, ולא יישאר דבר "מִטֻמאָתֵך" (כ"ד, ט-יג).

יחזקאל כבר שכב על צד שמאל 390 יום, ועל צד ימין 40 יום, ותיאר את מאכל הנצורים 4 שנים לפני כן (בתחילת נבואתו, בשנה ה-5).

כאשר זה התחיל להתרחש בפועל, הסתיימה משימתו הראשונה. את המשך המצור ואת סופו ה' לא יַראה לו, ועל החורבן עצמו הוא כבר ישמע מ"הפָּליט"(בעוד 3 שנים, "בשְתֵי עשרה שנה"; ל"ג, כא-כב), ואז ייפתח פיו לדיבור חופשי(כ"ד, כז).

המופת האחרון, "בערב" (כ"ד, יח; כנראה, מיד אחרי יום המצור) – מות אשת הנביא "מַחמַד עֵינֶיךָ, בְּמַגֵפה" (כ"ד, טז), והצַו לנביא, שלא לנהוג שום מנהג אבלות.

אם מתו אנשים רבים באותה 'מַגֵפה', הנביא יבלוט עוד יותר, כשילך לבוש עם כל 'פְּאֵרוֹ' ונעליו בין כל האבֵלים היחפים, לבושי השק, עֲטוּיֵי שפם (=מְכוּסֶה).כשישאלו אותו בתדהמה, איך איננו מתאבל על אשתו תבוא התשובה הנבואית: בדיוק כעת מתחיל חורבן ירושלִַם, ה' "מחלל את מִקדשִי, גְאוֹן עֻזכֶם, מַחמַד עיניכם" (כ"ד, כא) והמון בנים ובנות נופלים בחרב. לכן, אין משמעות לאבֵלות על מתים 'רגילים', בגולה, ואין מקום למנהגי אבֵלות.

 יום התחלת המצור על ירושלִַם יהפוך ליום צום, לדורות - עשרה בטבת.  

באדיבות אתר 929