ירמיהו מנסה בכל כוחו לסכל את החורבן – אך ללא הצלחה.
בתפיסתנו המצור הוא השלב שבו כמעט וכבר אין דרך חזרה, אך בעת התרחשות הדברים, העניינים מתנהלים אחרת. צדקיהו פונה לירמיהו בבהלה ומבקש ממנו עצה. ירמיהו אומר לו דברים מפתיעים: "אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך והעיר הזאת לא תשרף באש וחיתה אתה וביתך. ואם לא תצא אל שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש ואתה לא תמלט מידם" (ל"ח, יז-יח)
כבר שמענו בעבר את ירמיהו קורא לצדקיהו להיכנע לבבל: "הנני נתן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות. הישב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר. והיוצא ונפל על הכשדים הצרים עליכם – יחיה [וחיה]" (כ"א, ח-ט) וכך גם נאמר בפרק ל"ז. אך בשני המקומות האלו מאוד ברור מה גורל העיר: ".. ונלחמו על העיר הזאת ולכדה ושרפה באש" (ל"ז, ח). כיצד ירמיהו מתנה את מניעת שריפת העיר בכניעת צדקיהו לבבלים?!
מסתבר שירמיהו מנסה להראות לעם ולמלך שתמיד יש אפשרות לבטל את גזרת החורבן. בימי יאשיהו ויהויקים ירמיהו קרא לחזרה בתשובה בהזדמנויות שונות. העם לא חזר בתשובה, ולכן מזכיר ירמיהו לעם את דרך החיים ואת דרך המוות. משזה לא מועיל, מנסה ירמיהו בהזדמנות האחרונה להציל את העיר: צדקיהו צריך להיכנע, זה הכול.
אך צדקיהו מתנהג באנוכיות: "אני דאג את היהודים... פן יתנו אתי בידם והתעללו בי" (ל"ח, יט). צדקיהו לא מוכן להיכנע ולהציל את העיר, רק משום הפחד שיתעללו בו. ירמיהו מדגיש: "שמע נא בקול ה' לאשר אני דבר אליך וייטב לך ותחי נפשך" (שם, כ). כל זה לא מועיל, והפרק נחתם במילים המצמררות: "והיה כאשר נלכדה ירושלם....." (שם, כח). החורבן מגיע.