הידרדרות בתלונות בני ישראל

 
בפרקים י"ד - י"ז מתארת התורה מספר תלונות של בני ישראל. בתלונה הראשונה (י"ד, י-יב) בולט הניתוק הברור שעושה העם בין הקב"ה לבין משה. כאשר רואים בני ישראל את מצרים נוסעים אחריהם, התגובה שלהם היא כפולה: בתחילה הם צועקים אל ה' אך לאחר מכן הם פונים אל משה "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שם, יא). מתוך הדברים משתמע כי לא ה' הוא שהוציא את בני ישראל ממצרים, אלא משה, והוא האשם בצרה שבאה עליהם.

בתלונה השנייה (ט"ז, ב-ג) המצב מידרדר. בני ישראל מוסיפים להאשים את משה - והפעם יחד עם אהרן - בהוצאתם ממצרים למות במדבר, אולם שוב אין הם פונים בתפילה אל ה'. עם זאת, גם בפרשה זו מבחינים עדיין בני ישראל בין רצון ה' לבין מעשיהם של משה ואהרן: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם..." (שם, ג). רצון ה' היה שימותו מוות טבעי במצרים (עיין רשב"ם), ואילו משה ואהרן מביאים אותם למוות בייסורים במדבר.

ואכן, משה ואהרן מדגישים מאוד בתגובה, כי תהליך היציאה ממצרים נעשה על ידי הקב"ה, ותלונה עליהם כמוה כתלונה על הקב"ה: "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (כלומר - ולא אנחנו!). וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ" (שם, ו-ז).

בתלונה האחרונה שֵם ה' כבר לא נזכר כלל. שוב התלונה היא כלפי משה - "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה" (י"ז, ב), ושוב מנסה משה להבהיר כלפי מי באמת מוסבת התלונה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'" (שם). בסופה של תלונה זו נאמר: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שם, ז). בין אם המשפט האחרון הוא ציטוט, ובין אם הוא פרשנות, המסר ברור - הניתוק ממשה מסמל את ההתנתקות מהקב"ה, תהליך שעתיד להגיע לשיאו בחטא העגל.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת