עצם השימוש במושג חרב כמטאפורה לגבורה מלמד ממילא שאין במזמור כל ביקורת לחרב ולסיף וניתן לראותם כתכשיטים הראויים להתנאות בהם בשל ייעודם להצמית את הרֶשע מהעולם.
גבורתו של המלך מתוארת במזמור שלפנינו במילים:
"חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.
וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק
וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ". (ד-ה)
לכאורה הדברים פשוטים וברורים במישור הריאלי של מלחמה וניצחון על אויבי המלך. אך הנה במסכת שבת (דף ס"ג ע"א) מציינת המשנה מחלוקת בשאלה האם מותר לאדם לצאת בכלי סיף בשבת לרשות הרבים? לדעת חכמים אסור הדבר מדאורייתא, ואילו רבי אליעזר אומר: "תכשיטין הם לו".
וכראיה לדברי רבי אליעזר מביא אביי את הפסוק שבמזמור שלנו: "דכתיב: "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" (ד). על ראיה זו מקשה רב כהנא: "הרי פסוק זה בדברי תורה כתיב" (היינו במלחמתה של תורה בין תלמידי חכמים המתנצחים בהלכה). "אמר לו: אין מקרא יוצא מידי פשוטו".
ועל תשובה זו מעיד רב כהנא עדות אישית נוגעת ללב: "כשהייתי בן שמונה עשרה שנים סיימתי את כל הש"ס, ולא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עכשיו" (תרגום מארמית).
עיקרון יסוד זה של היצמדות לפשוטו של מקרא, חייב להנחות אותנו בעיון בכל המקרא. אך הנה דווקא במזמורנו נראה שהפסוק "חֲגוֹר חַרְבְּךָ" (ד) ניתן לפרשו גם במשמעות מטאפורית. שהרי הפסוק הבא קובע "וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק" (ה), ובוודאי שאי אפשר לפרש את הרכיבה על דבר אמת אלא במשמעות סמלית. מנקודת מבט זו אפשר שאף החרב שחוגר המלך על ירכו אינה בהכרח חרב כפשוטה אלא ביטוי מוחשי לגבורתו, אלא שעצם השימוש במושג חרב מלמד ממילא שאין במזמור כל ביקורת לחרב ולסיף וניתן לראותם כתכשיטים הראויים להתנאות בהם בשל ייעודם להצמית את הרֶשע מהעולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929