ההצגה מתחילה

כמאתים שנה לפני שהעמידו אזרחי אתונה את סוקרטס למשפט על שהוא משחית את הנוער וזורע דמורליזציה, התנפלו נביאי וכוהני המקדש על הנביא המרגיז הזה, ירמיהו, וכמעם שעשו בו לינץ'. למרבה המזל יש שופטים בירושלים: "וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר ה' הֶחָדָשׁ" (י). ובכן, השרים, נציגי השלטון המסודר, מתיישבים על מקומותיהם, וההצגה, סליחה, המשפט, מתחיל.

למראית עין יש פה פרוטוקול מסודר. ראשונים משמיעים הכוהנים והנביאים את טיעוניהם להרשעה לפני השרים; אחר כך מציג ירמיהו את טיעוניו הוא; השרים נוטים לקבל את דברי ירמיהו. אבל בכל פעם כזאת שמוזכרים השרים, נזכר עמם גם "העם", אותו עם עצמו שקודם לכן נאמר עליו "וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה'" (ט).

אחרי סדרת חילופי הדברים האלה קמים הזקנים, שעד כה לא נשמע קולם, "וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר" (יז); הם מביאים תקדים, את מיכה המורשתי, בן זמנם של ישעיהו וחזקיהו, שניבא בדומה לירמיהו ולא הומת (הציטוט שהם מביאים בשמו בפסוק יח אכן נמצא בספר מיכה שבתרי-עשר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר"; מיכה ג', יב). שוב, לכאורה מהלך משפטי מסודר; אבל לאן נעלמו השרים?

ולא זו בלבד, אלא שה"תקדים" הבא המובא כאן, כאילו בהמשך לטיעוני הזקנים, הוא תקדים הפוך – אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים שהומת בידי יהויקים. ברור שלא הזקנים הביאו את התקדים השני, ועל כן הוא למעשה כלל איננו תקדים, אלא כמין ידיעה המוגנבת לתוך הטקסט - או לתוך האולם - ומעוררת מחדש את המהומה; וברור שככל שאנחנו מתקדמים בתוך הפרק, אוירת המשפט המסודר שכאילו שררה בתחילתו הולכת ומפנה את מקומה שוב לצעקות הרחוב, לשלטון ההמון, לאווירת האנרכיה, להעמדת הפנים הקולקטיבית של כל בני התקופה הזו, ואילולא אחיקם בן שפן שמילט את ירמיהו היה העניין נגמר בלינץ'.

הלא נבואתו של ירמיהו בפרק הזה אינה אלא נבואתו מפרק ז': "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם, וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ" (ז', ט-י); הכל צביעות, הכל בלון, הכל היצמדות למוסדות שכבר התרוקנו מתוכנם לחלוטין. ולנגד עינינו ממחישים בו במקום שרי יהודה, כוהניה, נביאיה וזקניה, את אותו בלון עצמו. כאילו משפט, כאילו סדר, כאילו צדק, אבל למעשה, כולם משקרים לכולם. ובעיקר משקרים לעצמם.

לכיוון הסתכלות אחר על מהלך הדברים עיינו בפוסט מאת פרופ' אביעד הכהן 'שלטון החוק הכריע'

באדיבות אתר 929