על אף כל הדרמה וההמולה שמתחוללת במהלך פרקנו, שלטון החוק, המשפט, משמיע את קולו ברמה והוא זה שמנצח, ולא קול ההמון המתלהם.

 

"הפושע הגדול" ירמיהו, נתפס על ידי "הכהנים והנביאים וכל העם לאמר: מות תמות" (ח). בתוך ההמון הסוער, לצד המולת תפיסתו של "האיש הזה", שאפילו את שמו אין הם מוכנים להזכיר, בולטת מילה אחת שנראית לקוחה מעולם אחר: "משפט": "ויאמרו הכהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם לאמור: משפט מוות לאיש הזה" (יא).

על פני הדברים נראה כאילו מדובר במשפט שדה, ולא בהליך משפטי סדור. הוצאה להורג בידי המון מוסת ומסית, לפי "דיני כיכרות" ולא על פי דיני ראיות. עיון מדוקדק יותר בפסוקים מוביל לאפשרות שונה.

מיקומו הגיאוגראפי של ההליך מרמז שהוא התרחש במקום המשפט ולא רק במקום הרֶשַע: "וישמעו שרי יהודה... ויעלו מבית המלך בית ה' וישבו בפתח שער ה' החדש" (י). כידוע, ה"שער", משמש במקרא כמקום המשפט (ראו לדוגמא דברים ט"ז, יח: "שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", רות ד', א: "ובעז עלה השער"). למרות האווירה המתלהמת שעולה ובוקעת מקול ההמון, הנביאים והכוהנים, ניתנת לנידון למוות, ירמיהו, "זכות הטיעון". הוא יכול לומר את דברו בטרם יחרץ דינו.

"ויאמר ירמיהו אל כל השרים ואל כל העם לאמר: ה' שלחני להינבא אל הבית הזה... ידע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי, כי דם נקי אתם נותנים עליכם" (יב-טו). בניגוד לכל הסיכויים, נאום הסנגוריה של ירמיהו נופל על אוזניים קשובות: "ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מוות, כי בשם ה' אלקינו דבר אלינו" (טז). אכן, הם עדיין מתייחסים אליו בזלזול, לא מוכנים לנקוב בשמו אלא רק כאל "האיש הזה".

בשעה שדומה היה כי קולות המשפט נדמו, דווקא "בן שפן", אחיקם, מתגלה כגיבור גדול, ומונע מהעם להמית את ירמיהו. שלטון החוק, המשפט, משמיע את קולו ברמה והוא זה שמנצח, ולא קול ההמון המתלהם.

לכיוון הסתכלות אחר על מהלך הדברים עיינו בפוסט מאת ד"ר חגי משגב 'ההצגה מתחילה'

באדיבות אתר 929