האדם כעבד לה'

שני מרכיבים עומדים ביסוד קיום המצוות על ידינו - האחד הינו הצייתנות לגורם בעל סמכות עליונה הכופה את סמכותו עלינו, ואילו השני הוא עשיית מעשים האמורים להיטיב עמנו או הימנעות ממעשים העלולים לפגוע בנו.

תפיסה אחת מציינת מערכת יחסים של אדון ועבד.

התפיסה השניה, לעומת זאת, מניחה שהציווי ניתן מפאת אהבת המקום לברואיו וניתן על מנת להיטיב עמם.

מן הפרספקטיבה של מידת היראה שהמוטו שלה הוא "כפה עליהם הר כגיגית", האדם מחויב לצווי אף ללא טעם המובן לו, ולכן די והותר בציון העובדה שרחמנא אמר תקעו (ראש השנה ט"ז ע"א). ברם, מזוויתה של מידת האהבה, אנו תרים אחר טעמים כי ההישג המיוחל הוא הנותן משמעות למצוה.

שתי המערכות הללו מוכרות היטב לישעיהו. בפרקים מאוחרים יותר, הוא ייתן ביטוי חזק מאד לעקרון הקרבה והאינטימיות שבין הקב"ה לעמו. בפרקים מ"ג-מ"ד ובפרקים הסמוכים להם, ישנו ביטוי מקיף ויסודי לעקרון המלכות. דבר זה פותח את ההפטרה לפרשת ויקרא המתחילה בפרקנו - "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (מ"ג, כא) - נשנה במרכזה, הן מבחינת מבנה הפסוקים ומיקומם והן כמוקדה הענייני של ההפטרה - "כה אמר ה’ מלך ישראל וגאלו ה’ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים" (מ"ד, ו) - ומשולש בסיומה - "זכר אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני" (שם, כא).

כפי שניתן לראות בבירור, האדם משועבד למקום ואמור לפעול למענו. משימתו של האדם היא לספר את תהילות ה', וזאת לא רק כתפקיד שהוטל עליו אלא גם מפני היותו משועבד ליוצרו. כפי שישעיהו כבר קבע בתחילת אותו הפרק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (מ"ג, ז). תכלית הבריאה היא כבוד הקב"ה ומתן תהילה לשמו, ומעמדו של האדם הוא כעבד המשרת את קונו. הקב"ה במרכז העולם והאדם אמור לשמש אותו ולהכיר בו. 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון