דין וחשבון

פרשת 'פקודי' – שמה נאה לה, שכן עוסקת היא במפקד שקלי הכסף, הזהב והנחושת שנדרשו למעשה המשכן וכליו. ראוי המשכן, שבו שרתה שכינה, שיִפְקְדו את כליו וחלקיו כשם שפוקדים אנשים חיים. אלא שעצם הפקידה המפורטת הזאת מעוררת תמיהה: האם נדרש משה – נוסף על כל תפקידיו – להיות גם מנהל חשבונות ולייגע את כל העוסקים בתורה לסכם טורי מספרים יבשים? במדרש תנחומא ניתן לדו"ח שמגיש משה, טעם כולל ופשוט, היפה לשעה ולדורות, וכה דברי המדרש:

"... אלא ששמע משה ישראל מדברים אחריו... היו אומרים: ראה צואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר 'אלה פקודי המשכן' וגו'". (תנחומא פקודי, סימן ד)

ממדרש זה עולה תמונה מרה ועגומה: יושבים להם אנשים ריקים ופוחזים ומדברים סרה במשה ללא כל עילה. האומנם לאנשים אלה חייב משה לתת דין וחשבון? תשובת המדרש ברורה: גם מאנשים ירודים אלה אסור להתעלם, שכן מצויים הם בכל חברה ודבריהם עלולים לחלחל בלב רבים וטובים, ולפיכך אל לאיש ציבור להסתפק בהכרה כי מעשיו ישרים בעיני א-לוהים, ועליו לקיים בעצמו את הצו: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ב, כב).

הטור (יו"ד סימן רנז) פסק: "גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם, ומכל מקום, כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל, טוב להם שייתנו חשבון". ר' יואל סירקיש בפירושו 'בית חדש' מציין על אתר: "אולי למדו (הטור) ממשה רבנו ע"ה שנתן חשבון בנדבת המשכן...".

ברם לא רק העוסקים בצרכי ציבור צריכים לנקות עצמם מכל חשד. כלל זה תקף לגבי כל אדם באשר הוא שם. כך לומדת הגמרא במסכת ברכות (ל"א ע"ב) מסיפור חנה ועלי (שמואל א א') וקובעת: "מכאן לנחשד בדבר שאין בו, שצריך להודיעו".

עוד על פשר 'מפקד' חומרי המשכן בפרקנו ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב אליהו בלומנצויג

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות