פעמים רבות בחיי שמעתי מצטטים דברי חיזוק אלה, של יואב בן צרויה, רק בחלקם הראשון, ובעצם מפספסים את משמעותם.

 

דוד ביסס את מדיניותו על בריתות אזוריות עם מואב ובני עמון, עם ממלכת גשור הקטנה (יתפרש להלן), כמו עם תֹעי מלך חמת הגדולה, ועם צור הפניקית העשירה. הוא לקח את השליטה מידי הפלשתים (ח', א), אבל הוא לא שאף לכבוש את עמי עבר הירדן וארם (=סוריה). אלא שחָנוּן בן נחש מלך בני עמון הצעיר העדיף קואליציה עם ארם צובא העולה, והפר את בריתו עם דוד בעלבון בוטה ופומבי כלפי שליחי דוד. הוא הזמין מלחמה ובָטַח בקואליציה הארמית, שאכן הגיעה.

כך מצא יואב בן צרויה את עצמו ואת חיילי ישראל בין הפטיש לבין הסדן – בין המצור על רבת בני עמון (=עמאן עד היום), לבין חיל המשלוח הארמי. זה היה המבחן המכריע של יואב בן צרויה כמצביא (אחרי לכידת יבוס בהפתעה). פעולתו הנועזת, ודברי הביטחון שאמר לאבישי אחיו, הפכו אותו לאחד מגדולי המנהיגים הצבאיים, ולאחד מחשובי המאמינים - "חֲזַק ונִתחַזַק בְּעַד עַמֵנוּ וּבעַד עָרֵי א-לֹהֵינוּ, וה' יַעֲשֶׂה הטוב בעיניו" (יב).

פעמים רבות בחיי שמעתי מצטטים דברי חיזוק אלה רק בחלקם הראשון, כאילו התוצאה מובטחת. גדולתו של יואב בן צרויה (בדרכו של דוד) בכך שהשליך על ה' את יְהָבוֹ, בלי שום ערובה לתוצאה. בלי "וה' יעשה הטוב בעיניו", בלי הנכונות לקבל את הדין בשעה קשה, אין משמעות רבה ל"חזק ונתחזק".

גדולתו של דוד במלחמת ההכרעה השנייה נגד ארם, אחרי הניצחון המדהים עד נהר פרת, בעיקור אלפי רכב משלל ארם, והשארת מאה רכב בלבד (ח', ד), לקיים את פרשת המלך בתורה (דברים י"ז, טז), שלא לבנות ממלכה על גאוות סוסים ורכב.

באדיבות אתר 929