גבורה וענווה

בסוף הפרק (יד-כא) מופיעה נבואת נחמה קצרה המופנית לאבלי ציון. הנבואה מדגישה את רצונו של ה׳ בתשובת האדם ובתיקונו. הרצון לתיקון נובע דווקא מהמרחק העצום שבין ה׳ הרם והנישא לבין האדם שפל הרוח. במרכז הפרק ניצבת תוכחה גדולה לעובדי האלילים שבעם (ג-יג). הנביא מתאר את הסיאוב המוסרי המזעזע הכרוך בפולחנם: זנות פולחנית והריגת ילדים. אף הפניה לאלילים אחרים משולה לזנות ובגידה. שניהם, מעשים חסרי תוחלת.

א. ׳הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב׳

1) בפסוקים א-ב מקונן הנביא על מות הצדיקים. מה הקשר בין קינה זו לבין התוכחה על המנהיגים בסוף הפרק הקודם? מה היא מלמדת על מצבו הרוחני-מוסרי של העם ומנהיגיו? שימו לב לזיקה המילולית: ׳לא ידעו הבין׳ (נ"ו,יא) - ׳באין מבין׳ (נ"ז,א).

2) עיינו במדרש הבא, וחשבו מהו הקשר בין מות הצדיק לבין הרעה? ׳כשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם ופורענות מסתלקת מן העולם... כשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם וטובה מסתלקת מן העולם, שנאמר "ואין איש שם על לב" ׳ (תוספתא סוטה י׳,ב).

ב. פסוק טו מבטא רעיון עמוק ביחס לדרכו והנהגתו של הקב"ה בעולמו. רעיון זה מנוסח ומפותח בדברי רבי יוחנן בגמרא (מגילה ל"א,א):

׳אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה "כי ה׳ אלוקיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים, האל הגדול, הגבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד" (דברים י׳,יז) וכתיב בתריה "עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה". שנוי בנביאים דכתיב "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות רוח נדכאים" (ישעיהו נ"ז,טו), ומשולש בכתובים שנאמר "סלו לרכב בערבות בי-ה שמו ועלזו לפניו, אבי יתומים ודיין אלמנות, אלהים במעון קדשו" (תהלים ס"ח,ה)׳.

חשבו - מה פשר הזיקה הפרדוקסלית בין גבורתו לענוותנותו של הקב"ה? כיצד רעיון זה משתלב עם בשורת הגאולה והנחמה בפסוקים הבאים ומחזק אותה? 

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"