גאולה דומה לבריאה

פרק מ"ב בישעיהו נקרא כהפטרה לפרשת בראשית.

האדם בפרשת בראשית נענש בגלות, וכך גם העם בהפטרה בישעיהו מ"ב - האדם מוגלה מגן עדן עקב חטאו, והעם אף הוא משולח לגלות - "והוא עם בזוז ושסוי... היו לבז ואין מציל..." (כב) והנביא מסביר בשל מה באה הרעה הזאת "מי נתן למשסה יעקב... הלוא ה' זו חטאנו לו... ולא שמעו בתורתו" (כד).

אבל בעוד שבפרשה נשאר האדם בגלותו ושוב לא חזר לגן עדן, הרי שהנבואה מדברת על חזרה וגאולה:

" ...ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק..."  (מ"ג, ה-ו).

ואולי הקשר בין הפרשה להפטרה מלמד כי עם גאולתם של ישראל ייסגר גם מעגל נדודיו של האדם הראשון ושל כלל המין האנושי, וזרעו של אדם הראשון עשוי לשוב אל מחוז החפץ הנכסף, אל גן העדן.

באמת עצם מעשה הבריאה אפשר לו להיראות כחזיון גאולה. שכן הנביא מתאר: 

"ואתנך לברית עם לאור גוים... להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך"  (ו-ז).

ולפי התיאור הבראשיתי, העולם כולו טרם היותו, עטוף היה במעטה חושך "וחשך על פני תהום" (בראשית א', ב), עד שנשמעה בשורת הבריאה והגאולה: "יהי אור" (שם, ג). ואולי גם נסמכה הנבואה לתיאור הבריאה, ללמוד וללמד, שהגאולה כמוה כמעשה בראשית, כבריאת האור לראשונה.

בהפטרה מצויה בשורת גאולה לחטא בראשיתי נוסף. בפרשה מסופר כי בימי אנוש "הוחל לקרא בשם ה'" (בראשית ד', כו), ופירש רש"י על פי המדרש (בראשית רבא כ"ג, ז): "אז הוחל לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלוהות" - ראשיתה של עבודה זרה בעולם.

והנביא מנבא: "...נסגו אחור יבשו בשת הבטחים בפסל האמרים למסכה אתם אלהינו"  (יז).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון