בשבח ההלקאה העצמית היהודית

ההפתעה הגדולה בפרק קרבן החטאת איננה ברצון האנושי לכפר על חטא (בשגגה!), אלא בזהות החוטאים – שמעתם פעם על 'גדול בתורה' שחטא? על 'ראש ישיבה' או על 'אדמו"ר', שחטאו? על 'צדיק הדור' או 'פוסק הדור', שחטאו? ולהבדיל האם הנוצרים או המוסלמים מספרים על חטא כלשהו של 'משיחם' / 'נביאם'?

וכך גם פילוסופים, סופרים, יוצרי תרבות ואמנות, מדענים ידועי שם, רופאים, מנהיגים פוליטיים, האם מי מכל אלה יסַפרו לדורות הבאים על כישלונותיהם, ועל הצורך בכפרה, ועוד כסיפור מכונן 'סמכות'?

מי שחושב וכותב, שספר ויקרא נכתב על ידי 'כוהנים', מתבקש להראות לנו דוגמה של 'כוהנים', שפותחים סיפור המכונן את כהונתם לדורות, בקרבן כפרה על חטא של "הכהן המשיח" (ג), או של כל גדולי התורה, זקני "עדת ישראל", "עיני הקהל" (יג), או של המלך ("אשר נשיא יחטא", כב). לדעתי, אין דוגמה כזאת, ומעולם גם לא הייתה.

רק תורת אמת "מן השמים" יכולה לתאר כך את משה ואהרן, גדול הנביאים וראש לכוהנים – כל אדם עלול לחטוא, וכל אדם זקוק לכפרה. אין אדם שמעל לחוק הזה. ביצירות דתיות אנושיות מתארים 'אנשים מושלמים', שמעולם לא היו ולא נבראו, פרי של שאיפה עמוקה לשלמות מתוך עולם מלא שברים. בתורת האמת, כל אדם חוטא, גם משה רבנו, גם "הכהן המשיח", גם כל גדולי התורה, וכמובן, ה"נשיא" = המלך – כולם זקוקים לכפרה.  

באדיבות אתר 929