ברכה ליוצא לדרך

"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" (א-ב).

פסוקים אלה, הפותחים את המזמור, מעלים לפנינו תמונה של איש היוצא יחידי לדרך רחוקה, את הקטע הראשון של הדרך הוא עושה, כמנהג הימים ההם, בחברת בני לוויה. והנה הגיעו למקום שהדרך מתחילה להתפתל ולעבור בין ההרים. שם מתכוונים בני הלוויה להיפרד מהיוצא לדרך ולשוב למקומם. באותה שעה מַפְנֶה היוצא לדרך את מבטו אל ההרים, שביניהם עתיד הוא לעבור יחידי, והוא קורא: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" (א). ואולם תכף כשהוא מסיים את השאלה, המביעה חרדה, הוא תופש את עצמו בכך, שחרדתו לא היה לה יסוד. והוא עונה בעצמו על שאלתו: "עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ" (ב). כינה כאן את ה' בתואר "עושה שמיים וארץ", משום שהוא הולך בדרך רחוקה, ויעבור בארצות זרות, אבל בכל מקום שיהיה בו, הוא יעמוד תחת חסותו ושמירתו של ה', שכל העולם כולו שלו הוא.

וכשבני לוויתו שומעים את דבריו, שהוא בוטח בה', הם עונים לו בברכה: "אל יתן למוט רגלך אל ינום שמרך" (ג). הברכה "אל יתן למוט רגלך", כשהיא נאמרת במקום הזה, כוונתה העיקרית היא שההולך בדרך הקשה שבהרים, לא יכשל בהליכתו ורגלו לא תמעד. ואולם מצאנו שלשון זו הפכה למטבע לשון קבוע המבטאת את השגחת ה' על יראיו. וכן אומר המשורר במזמור ס"ו (ט): "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו".

ומפני שהברכה היא כללית, היא מושכת אחריה הכרזה כללית: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (ד). דברים אלו מעלים בזכרוננו את דברי הנביא על צבא אויבי ישראל: "אין עיף ואין כושל בו לא ינום ולא יישן" (ישעיהו ה', כז). ומשורר תהילים רומז, שכנגד האויב שבארץ, אשר לא ינום ולא יישן, יש לישראל שומר בשמים, אשר אף הוא לא ינום ולא יישן.

ודברי המשורר במזמור זה מיוסדים על הכלל הגדול שבמזמורי תהילים, ובתפילות ישראל בכלל, והוא הכלל, שחז"ל ניסחוהו בלשון: "לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור" (שבת פט ע"א). ולפיכך, לאחר שבירכו את היוצא לדרך בברכה: "אל ינום שמרך" – חזרו כולם, גם המלווים וגם היוצא לדרך, והכריזו: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (ד). והכוונה לרמוז, שמי ששומר את כלל ישראל הוא ישמור גם את כל אחד ואחד מישראל.

עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב אלחנן סמט

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל