ברית ואהבה בין ה' לישראל

ישנו פן מסוים של מחזה בפרק ז'. תחילה עולים על הבמה "שני הגיבורים" – ה' וישראל, שכל אחד מהם תורם לגירושם של העמים מארץ ישראל (פס' א-ה). אחר כך, נפגשים שני הגיבורים על רקע העמים שנדחו וגורשו (פס' ו-ז), ולבסוף מתאר הכתוב את שני הגיבורים כנפגשים באופן אינטימי זה עם זה (פס' ח-י).   

היינו מצפים כי אזכור הברית והשבועה בין ה' לאבות (פס' יא-יב) ימוקם לפני אזכורה של האהבה בין ה' לעם ישראל. מידת האינטימיות שיש באהבה גדולה, כמובן, ממידת האינטימיות שיש בשמירת ברית או שבועה היסטוריים.

אולם עלינו לזכור את ההקשר הכללי שבו מובאים דברים אלו: אנו עוסקים בנאום ארוך של משה, אשר נאמר לעם ערב כריתת הברית המחודשת בערבות מואב. כל מטרת נאום זה היא להכין את העם לכריתת הברית, וכשם שנהוג כיום לכתוב בחוזים 'זכרון דברים' - כלומר רקע כללי על הבאים בברית החוזה, ותיאור הסיטואציה הנידונה - כך מבקש נאום זה להכין את הקרקע לכריתת הברית. בשל כך, כשבא משה לתאר את מערכת היחסים בין ה' לעמו הוא יעדיף להדגיש את קיום הברית והשבועה על ידי ה' מאשר את האהבה. אין כאן העדפה ערכית של בניית העולם הדתי על ברית ומחויבות על פני רגש האהבה. אדרבא, דווקא ספר דברים (ופרשתנו היא ראש וראשון לכך) מדגיש בכל התוקף את ציווי אהבת ה', ואת העובדה כי אהבת ה' ויראתו ניצבים כבסיס אלמנטרי לקיום התורה כולה. כאן ישנה העדפה לעולם הברית בשל ההקשר הספציפי של הנאום, אשר בא להכין ברית נוספת העומדת לקום.
הציר המרכזי, שעליו מושתת הבניין כולו נעוץ בשמירת "המצוה החקים והמשפטים" על ידי עם ישראל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון