במבט של זקן

"מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ.
כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ.
נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי
וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם" (כג-כה).

הבה נפתח את העיון בפסוקים אלה בהערה שולית לכאורה. הפסוק קובע: "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי..." (כה). ועל כך שואלת הגמרא במסכת יבמות (דף ט"ז, ע"ב): "פסוק זה מי אמרו? אם נאמר דוד המלך, מי קשיש כולי האי? (=האם היה זקן כל כך?) אלא 'שר העולם' אמרו". ובלשוננו אנו: שר ההיסטוריה.

ברם, הקושי הגדול בפסוקים אלה אינו נעוץ בהבנתם כפשוטם, אלא בסתירה הקיימת בפועל בין האופטימיות "הנאיבית" הנסוכה עליהם לבין המציאות המרה הטופחת על פנינו ומלמדת כי פעמים רבות: "צדיק - ורע לו, רשע - וטוב לו" (ברכות, דף ז ע״א).

האומנם לא היה מודע לכך דוד המלך שידע בימי חייו סבל וייסורים, והאם לא מודעים אנחנו לכך מני קדם ועד היום? כיצד אפוא יכולים אנו לומר פסוקים אלה בלב שלם ועוד לשבצם בסוף ברכת המזון בכל סעודה, ללא תהייה?

שנים רבות התחבטתי בשאלה זו, והנה האיר ה' את עיני ונתקיים בי "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קי"ט, יח).

את הפסוק "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי" נוהגים לפרש כביטוי למציאות מתמשכת שאינה פוסקת מנערות ועד זקנה, כלשון המצודות: "בנערותי ובזקנותי הסתכלתי לראות הנעשה בצדיק ולא ראיתיו להיות נעזב..."

ברם, דומה שפסוק זה מגמתו לבטא מסר שונה ואף מהופך לפירוש המקובל:
- אילו הייתי רק נער - אומר כביכול דוד המלך בשם 'שר העולם' - הייתי באמת יכול להיות סבור שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו והרי הדבר בבחינת מעוות שלא יוכל לתקון.

אבל בפרספקטיבה של "נער הייתי גם זקנתי", דהיינו במבט ארוך טווח של דור ואף דורות, יודע אני בוודאות שסוף האמת והטוב להתגלות, וגם אם נעזב הצדיק לפי שעה בשל שיקולים אלוקיים עמוקים שאינם ממהרים לשלם גמול טוב כאן ועכשיו, הנה "סוף הטובה לבוא בגללה" (כדברי הרמב״ם, הלכות תשובה, י) וזרעו של אותו צדיק יזכה לגמול הראוי לו בבחינת "עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" (שמות כ', ה).

נמצא אפוא שהביטוי "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי" בא לחדד את הניגוד בין מי שרואה את הדברים כנער שהכל סובב אותו כאן ועכשיו לבין 'שר העולם' הזקן שיודע להתבונן בתהליכי גאולת העולם במבט ארוך טווח.

פסוק זה הולם להפליא את הפסוקים שקדמו לו:
"מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ.
כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ" (כג-כד)

גם מפסוקים אלה אנו למדים שאכן יכול הצדיק ליפול לפי שעה ואף לסבול ייסורים קשים, אך גם אם יפול לא יוטל, דהיינו: לא תהיה לו נפילה מוחלטת שאין לאחריה תקומה. או בלשוננו: אף פעם לא יוכה מכת נוק-אאוט.

דומה שהמאמץ פירוש זה יוכל לגלות אור חדש בסיום ברכת המזון ולומר בשם 'שר העולם' בלב שלם:
"נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם".

לעיון בדברי הרד"ק והמלבי"ם המתייחסים אף הם לסוגיית "ולא ראיתי צדיק נעזב"

נערך ע"י צווות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929