הנבואה פותחת בעניין הסתלקות הצדיקים מן העולם ומסיימת באובדן הרשעים. שניהם עוזבים את העולם, אולם סיבת מיתתם מתפרשת באופן שונה לחלוטין.
הנבואה שבפרקנו עוסקת באובדן ובמוות הקיימים בעולם. תחילה היא מתארת מצבים בהם צדיקים אובדים מן העולם. כולם שמחים איתם וחברתם נעימה להם והנה לפתע הם נעלמים ואף אחד אינו יודע מדוע דבר זה קרה. פעמים שמדובר בצדיקים נסתרים שאף אחד לא שם על ליבו את דבר היעלמותם.
לא אחת, תופעות מעין אלו גורמות להרהור אחר מידותיו של הקב"ה שנראה כאילו שאינו שופט צדק חלילה ואינו מביא לאדם כגמולו אשר הוא עושה. שאלת 'צדיק ורע לו' מהדהדת באוזננו ודורשת מענה.
והנה מגיע ההסבר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (א). מה פשר הדברים הללו? יש המפרשים כי הצדיק סופג את עוונות הדור ובמיתתו מכפר על כולם, ולא בעוונו או במקרה הוא אבד מן העולם. אולם, ניתן גם לפרש כי לעיתים רעה גדולה מתרגשת ובאה לעולם וכדי להציל את הצדיק ממנה - הקב"ה לוקח אותו בטרם עת. כך הוא ינוח על משכבו ללא צער ויסורין (ב). נמצא, שלא רק שאין כאן עיוות הדין אלא מתגלית כאן השגחה פרטית מכוונת.
כחלק מהשגחתו של הקב"ה על הצדיקים מתוארות פעולותיו כנגד הרשעים. אמנם הקב"ה קורא לשלום לרחוק ולקרוב, ברם רשעים גמורים שאין להם תקנה אין הקב"ה דורש בשלומם אלא דורש את מיתתם ומקרב את קיצם. כאן אין מקום לפשרות "אין שלום אמר אלוקי לרשעים" (כא).