על אף אופיו ההלכתי יש בספר ויקרא שני סיפורים: סיפור מות נדב ואביהוא וסיפור המקלל. דומה ששניהם עוסקים בנקודת המפגש בין הקדושה ובין המציאות אנושית. 

סיבת הכללת סיפור מיתת בני אהרן בספר ויקרא מובנת מאליה, שכן מיתתם הייתה תוצאה של אותה אש שיצאה מלפני ה' ואכלה על המזבח. בניגוד לכך, סיבת הכללת סיפור המקלל בספר ויקרא נראית כתעלומה.

ייתכן, שניתן להציע מכנה משותף בין שני הסיפורים. שני הסיפורים עוסקים בנקודת המפגש בין קדושה ומציאות אנושית. שניהם מתארים מצבים בהם החיים במסגרת של קדושה גורמים להתנהגות אנושית בלתי ראויה.

נדב ואביהוא נהרגו מפני שחשבו שהם ראויים להיכנס לקודש פנימה, ובכך התעלמו מהמרחק האינסופי המבדיל בין האדם וקונו. מה גרם לכך? האם ייתכן שיש קשר בין תפיסתם המוטעית לכך שהקדישו את חייהם לעולם של קדושה? האם ייתכן שלקחו את מושג הקדושה ויישומו לעולם האנושי רחוק מדי? האם לא ניסו לדחוף את עצמם מעבר לקיום האנושי ולגעת במציאות הא-לוהית?

גם סיפור המקלל עוסק בממשק בו הקדושה פוגשת את המציאות האנושית, אבל בקצהו השני. הסיפור מתחיל בריב נורמלי בין שני אנשים, אך מחריף לאירוע קשה של חירוף וגידוף עקב היותם במסגרת של קדושה. המקלל לא הצליח להתעלות ולשלוט ברגשותיו, והוא נכנע ליצר האנושי הבסיסי. בעקבות היותם בתוך מערכת של קדושה, התוצאה הייתה קללת ה'.

שני סיפורים אלה משלימים זה את זה, כאשר כל אחד מתאר היבט שונה של המתח בין המציאות האנושית וחזון הקדושה. עם ישראל קיבל תפקיד להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. תפקיד זה מחייב לשמור על הפן האנושי, ובד בבד להעלות ולגאול את הקיום האנושי על ידי השאיפה לקדושה. נדב ואביהוא לא הצליחו לזהות את המגבלות של הקיום האנושי, ואילו המקלל לא הצליח לגאול את המציאות האנושית.

להשוואה נוספת בין שני הסיפורים ראו בפוסט מאת הרב משה ליכטנשטיין

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון