הנביא מציג את יוצרי הפסילים כמטומטמים. בעיניים אשוריות, בבליות וכשדיות, חזון הנביא ואמונתו הם הזיה, אל מול המציאות החזקה שמייצגים הפסילים. ואיך נראה הדבר בעיניים ישראליות של מתקבצי גלויות?

 

הנביא כבר יוצא מגדרו כדי להסביר נגד מי הוא נלחם, ומדוע אינו חדל מללמד את עיקרי אמונת הייחוד – יש יהודים מטומטמים, "לא יָדעוּ ולא יָבינוּ, כי טַח מֵרְאוֹת עיניהם, מֵהַשְׂכּיל לִבֹּתָם" (יח), אשר סוגדים "ומתפללים אֶל אֵל לא יושיע" (מ"ה, כ), ואינם מבינים אפילו כמה מגוחך לקחת בול עץ, להשתמש בחֶציוֹ לאֵש לבישול ולאפייה, ומחֶציוֹ האחר לגַלֵף פסל לסגידה.

תקופה מקראית ידועה לנו שבה יהודים סגדו לפסילים, היא ימי מנשה, והסברנו זאת בפרקים הקודמים בייאוש העמוק מאמונת ה' לנוכח הכיבושים וההגליות של המעצמה האשורית, שישעיהו כבר ראה מאחוריה את בבל הכשדית (ראו את הפוסט לפרק מ"א).

מה באמת חשבו המטומטמים?

כדרכו של עולם, הם חשבו בצורה דומה על הנביא –

את פסילי העץ המוזהבים כל העולם רואה ומכבד, כי מאחוריהם ניצבת העוצמה האשורית והבבלית, שחצי עולם סוגד לה, ואילו הנביא מאמין בבורא עולם ה' אחד, שהוא בלתי נראה, המעצמות ורוב האנשים לא יודעים עליו דבר ולא מרגישים בפעולתו ובהשפעתו, והנביא הזה מאמין בחזון עתידי של קיבוץ גלויות, ששום איש לא ראה מעולם.

לפיכך, מי כאן מטומטם?

בעיניים אשוריות, בבליות וכשדיות, חזון הנביא ואמונתו הם הזיה, והפסילים המוזהבים מייצגים מציאות חזקה, שכולם רואים ומכבדים. בעיניים מונותאיסטיות של מאמיני ישעיהו, פסילי עץ (ואבן) מייצגים את שיאי הטמטום והרֶשַע, ונועדו לניתוץ ולשריפה.

בעיניים ישראליות של מתקבצי גלויות, פסילי עץ (ואבן) הם לכל היותר מוצגים מוזיאוניים, מעין אנדרטה לטמטום העתיק, בבל היא תל חורבות למחקר ארכאולוגי, ו"עַם עולם" (ז) קם לתחייה, חוזר לארץ אבותיו, ומקיים דבר ה' מפי הנביא:

"הָאֹמֵר לירושלִַם תוּשָב,
ולערי יהודה תִבָּנֶינה,
וחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם" (כו).

באדיבות אתר 929