שיעור בסיסי ליהודים מיואשים

"בורא קצות הארץ" (מ', כח) אשר מדד את המים בשַעַל (=צעד), השמים בזֶרֶת, ועפר הארץ כִּיֵיל (שם, יב), הוא "קֹרֵא הדֹרוֹת מֵראש" (מ"א, ד), אשר בחר בעם ישראל "זֶרַע אברהם אֹהֲבִי" (שם, ח).
למי צריך ללמד שיעור בסיסי זה בספר בראשית? ובחזרות מרובות כאלה?
רק לקהל יהודי, שהתייאש כליל מאמונה בה'.

אחרי חורבן שומרון וגלות עצומה משבטי ישראל, עוד חגג חזקיהו פסח בירושלים עם רבים משארית ישראל שנותרו בצפון (דברי הימים ב ל'). אבל אחרי חורבן לכיש והגליה עצומה גם מיהודה, לא היה עוד כוח לשיר על הצלת ירושלים, והייאוש השתלט עם עליית מנשה (בן ה-12; מלכים ב כ"א) לכס המלוכה.

ירושלים הוצפה בעבודת אלילי אשור ובבל, שנראו כ'מנצחים' הגדולים במלחמות העולם, וקשה היה מאד להמשיך ולדבוק באמונת הייחוד בבורא העולם שבחר בישראל, שרק הוא מנהל את ההיסטוריה.

בחלק הראשון של ספר ישעיהו (א'-ל"ט) אין בשום מקום תיאור לועג של ייצור פסילי עץ וציפויים בכסף ובזהב, פשוט כי לא היו; אבל מפרק מ' ואילך מתוארת התופעה בכל שפלותה וגסותה שוב ושוב – "הפֶּסֶל נָסַך חָרָש..." (מ', יט), – הייאוש העמוק מאמונת ה' גרם ליהודים מימי מנשה ואילך, לסגוד לבוּל עץ שהוּרַם מאוצרות המִסְכְּנוֹת המלכותיים – "המְסֻכָּן תרוּמה, עֵץ לא יִרקַב יִבחָר, חָרָש חכם יבקש לו להכין פֶּסֶל לא יִמוֹט" (מ', יט-כ).

הנחמה השופעת בפרקים אלו היא חזון עתידי של נביא מאמין, שנותר כמעט לבדו בין יהודים מיואשים עובדי אלילים. בימי הנחמה הקשים בתחילת בית שני, כלל לא היה צורך במאבק חזיתי כזה נגד סגידה לפסילי עץ מוזהבים, שחייבה לחזור וללמד את יסודות האמונה בה', מבראשית.

באדיבות אתר 929