אליפז טוען שאיוב הוא רשע שחטא בחטאים כבדים מאוד, אך במאמצים גדולים הוא יכול לחזור בתשובה.
כמו במענהו השני כן גם במענהו זה, נתחזק אליפז יותר בדעתו, שאיוב הוא רשע שמקבל את ענשו, וכמו במענהו השני כן גם עתה, תלונות איוב עצמן משמשות לאליפז הוכחה לרשעתו. איוב אמר דבריו מתוך אמונה עמוקה באלוקים, אלא שאליפז אינו מבין את דברי איוב, ורואה בהם אות שאיוב הוא רשע כדוגמת אותם הרשעים שמסופר עליהם בסיפורים העתיקים על דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה ואנשי סדום. יש דרגות ברורות בהאשמותיו של אליפז את איוב בשלושת מעניו. במענה הראשון ייחס אליפז לאיוב חטאים כדוגמאת חטאי המלאכים, במענהו השני ייחס לו חטאים במחשבה וחטאים משותפים לכל בשר ודם, במענהו השלישי ייחס לו חטאים כבדים כדוגמת אנשי סדום.
במענה זה מסיים אליפז את דבריו לאיוב בהטפה לתשובה ואף בשידולים כמתחנן לאיוב שישוב. והוא מפליג בהבטחותיו לאיוב, שלכשישוב עוד יוכל להגיע למדרגה גבוהה של צדיק המגן בזכותו על בני דורו. ועם זאת, מטיל אליפז על איוב תיקוני תשובה חמורים מאוד: עליו להפקיר את כל רכושו שרכש בעושק. מדברים אלה ניתן להסיק שבאמת לא זז אליפז מדעתו שאיוב הוא מהרשעים שתשובתם קשה מאוד. אלא שרצה אליפז לסיים את דבריו בדברי נחמה. וכוונתו, שכל עוד הרשע חי, יש לו עוד תקווה ובמאמצים גדולים יכול גם רשע גמור כאיוב לכפר על עוונותיו ולזכות.
מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר איוב, סיכום פרק כב