אחרי החלומות הגדולים

בין חנוכת הבית השני בשנת 6 לדריווש (516 לפנה"ס), לבין עליית עזרא בשנת 7 לארתחששתא (ה-1; 458 לפנה"ס), עברו שנים רבות, ואי אפשר לקבל כפשוטו את המדרש "הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחששתא" (ראש השנה ג עמ' ב) אלא במשמעות ששלושת מלכי פרס אלה סייעו מאד לשיבת ציון ולבניית הבית השני וחומות ירושלים.

קל להבין זאת מחילופי הדורות – בחנוכת המקדש עוד הנהיגו את ירושלים זרובבל בן שאלתיאל מ'זרע דוד', ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול; בעליית עזרא, שניהם כבר לא היו בחיים, ולא היה המשך לזרובבל בהנהגה.

יויקים בן יהושע (בן יהוצדק) עוד היה בחיים בתחילת ימי עזרא ונחמיה (יב, י,כו), אבל הכהן הגדול כבר היה אלישיב, הנכד של יהושע (=הכהן הגדול הראשון בבית השני); לנין של יהושע, "יהוחנן בן אלישיב" כבר הייתה לשכה במקדש כשעזרא (י, ו) הגיע; לכן, אי אפשר למחוק ולא לצמצם את 58 השנים שעברו (לפי הכרונולוגיה הפרסית) בין פרק ו לפרק ז בספר, בשום פנים; עליית עזרא מסמנת תקופה אחרת מעליית זרובבל.

המאפיין המרשים והמעניין ביותר בעליית עזרא היה הוויתור שלו על ליווי צבאי בדרכים המסוכנות החוצות את המדבר הסורי בין נהר פרת לבין ארץ ישראל, במיוחד עם כלי הכסף והזהב שנשאו עמהם הכוהנים והלוויים (ח, כד-ל).

אחרי שהצהיר לפני המלך ארתחששתא (הראשון) "יד א-להינו על כל מבקשיו לטובה, ועֻזוֹ ואַפּוֹ על כל עֹזְבָיו" (ח, כב-כג), לא יכול היה "לשאול מן המלך חַיִל ופָרָשים לעזרנו מאויב בדרך", ולכן, צמו והתפללו וביקשו "מא-להינו על זאת – ויֵעָתֵר לנו", "וַיַצילֵנו מכף אויב ואורב על הדרך" (ח, לא).

מרדכי ואסתר צמו שלושה ימים (בפסח! ג, יב; ד, טז) להצלת יהודי הגולה, אך שום תפילה לא נזכרה וכל בקשתם הייתה מכוונת להצלה בצו המלך אחשורוש. דניאל (ו, יא) התפלל תמיד, שלוש פעמים ביום מהגולה לכיוון ירושלים, והושלך על כך לגוב האריות, אך מעולם לא ביקש דבר מהמלכים – הם תמיד ביקשו ממנו! דניאל החוזה (ט, ג-יט) צם והתפלל והתוודה על חילול המקדש, אבל לא עשה דבר. דניאל היה תמיד צופה לבדו, ואילו עזרא היה אחראי על אלפי עולים בדרך מסוכנת; מרדכי ואסתר צמו על הצלת הגולה, ואילו עזרא ואנשיו צמו והתפללו ופעלו להצלה בדרך העולים לציון.

המלך התיר לעזרא לגבות לצרכי המקדש סכומים נכבדים מכל 'הגזברים' בפחוות "עֲבַר נַהֲרָה", כלומר, מהמיסים שנגבו מהשומרונים, מהצידונים, מהעמונים ומהארמים, אבל לא נזכר כלל שעזרא ניצל כוח זה שניתן לו. גם בהמשך, אין שום עדות שעזרא הפעיל כוח לפי צווי המלכות למינוי 'שופטים ודיינים', ואפילו לא להרחקת "נשים נכריות". הוא רק צם והתפלל והתוודה, וניסה למשוך אליו את בעלי ההשפעה והכוח על ידי עוצמת הזעזוע שלו (ט, ג-טו).

נחמיה (ב, ז-ט) לעומת עזרא, ביקש וקיבל "שרי חַיִל ופָרָשים", כמו גם הגנה ותקציבים למקדש מ"פחוות עבר הנהר", בנה את חומות ירושלים והגן עליהן בכוח (ד, ז-יז), ואף הפעיל את כוח השלטון למימוש שאיפות עזרא לגירוש "נשים נכריות" (יג, ג-ט; כה-ל) וגם לסגירת שערי ירושלים "ביום השבת", לעצירת המסחר ולמניעת חילול שבת (יג, יט-כא).

לעומת העלייה ההמונית של זרובבל (42360 גברים, כרבע מיליון נפש; ב, סד), הייתה עליית עזרא קטנה מאד (1776 "הזכרים", לפי כל המספרים הכתובים בפרק ח), וחלק מהם היו השלמות למשפחות שעלו עם זרובבל – "ומבני אדֹניקם אחרֹנים..." (ח, יג); מספר מלא של הכוהנים ושל בני דוד לא נכתב, וגם עזרא היה צריך להתאמץ מאד למצוא ולגייס מבני לוי (38; ח', טו-יט).

ברור שיהודים רבים נותרו בגולה – מה היה מיוחד אם כן, בעליית עזרא?

לעלייה ההמונית, הראשונה, היה מנהיג מבית דוד, זרובבל, ועמו כהן גדול, ואווירת גאולה ריחפה על השיבה לציון – בעליית עזרא כבר התפוגגו החלומות הגדולים, והעלייה נשאה אופי דתי-תורני מובהק.

באדיבות אתר 929