אושר על ערש דוי

הפרק פותח במילים היקרות:
"אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל,
בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'.
ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ
וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו,
ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי
כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ.
אֲנִי אָמַרְתִּי ה' חָנֵּנִי,
רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ" (ב-ה).

מי הוא אותו "מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" (ב), שאליו פונה דוד בראשית הפרק?

בפשטות הרי הוא ריבונו של עולם, המאיר פניו בחמלה ובתבונה אל הדל והסובל, הזקוק לישועה וממלטו ממותו ביום רעה.

אך המזמור מוסיף שטיפול זה נוסך בחולה שמחה ואושר, כדברי הכתוב:
"ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ" (ג).

ויש לנסות להבין מהי נקודת האושר המתנוצצת בחולה גם בעיצומה של מחלתו?

הפסוק מדגיש: "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ" (ד). מהו פשר הביטוי השגור בפינו: "עֶרֶשׂ דְּוָי", ומה משמעותו המדויקת?

נראים הדברים, שהכוונה לערש החולי שאליה מגיר החולה את נוזליו ומוגלתו, כדרך שנקראת האישה הזבה את נוזליה - אישה דוה. ולפיכך צריך המטפל הנאמן בחולה כגון זה להפוך ולהחליף את יצועיו דרך כבוד על אף הקושי הכרוך בכך, כדברי הכתוב: "כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ" (ד).

טיפול מסור זה הוא הוא שנוסך בדוד אושר ומלמד אותו שריבונו של עולם שרוי לידו ומנקה אותו כילד קטן שאמו ואביו מנקים אותו ומחליפים את חיתוליו.

על משכב החולה שריבון העולמים סועדו בחסד וברחמים, הבה נוסיף שתי נקודות אור:

נקודת אור אחת, נוגעת להמשך דבריו של דוד בפסוק הבא:
"אֲנִי אָמַרְתִּי ה' חָנֵּנִי
רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ" (ה).

המילה "כִּי" בדרך כלל משמעותה מתן סיבה. אך כאן קשים לכאורה הדברים וכי בגלל שחטא דוד ראוי הוא לרפואה ולא לעונש על חטאיו?

האבן עזרא כדרכו פעמים רבות, מפרש את המילה "כי" במשמעות של 'אף על פי', היינו: אף על פי שחטאתי אני מתחנן ומבקש רפואה.

אך במעמקים אפשר שבפי דוד מסר מיוחד שדווקא המילה "כי" יפה לו.

וכך אומר דוד: אילו היתה מחלתי נובעת מחולי גופני גרידא, הייתי מבקש רפואה מבשר ודם. אבל כיוון שמחלתי נובעת מחטאי לך - איני יכול לבקש רפואה אלא ממך, ועל כן "רְפָאָה נַפְשִׁי - כִּי חָטָאתִי לָךְ" (ה).

ונקודת אור שנייה: אמנם לפי פשוטו עוסק הפרק בריבונו של עולם המשכיל אל החולה הדל וסועד אותו בחוליו, אך חכמינו ז"ל ראו ב"מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" גם את האדם המשכיל ההולך בדרכיו של ריבונו של עולם, אינו מסתיר פניו מן הדל הזקוק לעזרתו ומטפל בו במסירות. איש חסד כגון זה גם הוא ביום רעה ימלטהו ה' ויחיהו בעת חוליו, מידה כנגד מידה.

ככל שידבק האדם בדרך ה' ולא יהסס לסעוד את החולה, תוך טיפול בדברים הרגישים (ואף בהפרשות הכרוכות בכך), כך יזכה שגם ריבונו של עולם "יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי" (ד): שכינה תעמוד למראשותיו ואדון העולם ישקהו מנשיקות פיהו.

אדם כגון זה מאושר גם בעת חוליו ועליו ניתן לומר מעומק הלב את הביטוי הפותח את המזמור:
"אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" (ב).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929