אופוריה של מנצחים

מדוע מעילת עכן בחרם יריחו נחשבה כאילו בני ישראל כולם מעלו בחרם, וה' אמר ליהושע: "חטא ישראל" (יא)?
שאלה זו העסיקה אותי כאשר ישבנו בעיר סואץ כ-4 חודשים בשלהי מלחמת יום הכיפורים, וכתבתי שם מאמר נגד 'שלל מלחמה בישראל'.

המרגלים ששלח יהושע אל "הָעַי (ראו מאמרי 'בא על עַיַת – פתרון חדש לזיהוי העי') אשר עם בית אָוֶן מִקֶדֶם לבית-אל" (ב) זלזלו באויב המועט, לא הבינו את יתרון הביצור ותנאי השטח המבותר, ובניגוד למרגלים ביריחו לא הזכירו שם ה'. פירוש הדבר, שבמחנה ישראל כולו שררה אופוריה של מנצחים אחרי נפילת חומות יריחו, והשתבש כושר השיפוט הזהיר והאחראי; יהושע קיבל ללא עוררין את הדיווח היהיר והמוטעה ופעל לפיו.

האופוריה הפכה לדיכאון, "וַיִמַס לבב העם ויהי למים" (ה), ודברי יהושע מזעזעים (ז-ט).
מצאתי בתנ"ך שיקוף מדויק לאווירת המחדל שלנו ערב המלחמה, שפרצה ביום הכיפורים – ההנהגה פעלה לפי חוות דעת מוטעית של מפקד המודיעין באווירה של אופוריה, והכישלונות הצבאיים בתחילת המערכה הפכו לדיכאון כללי.

כך התברר לי, שמעילת עכן בחרם יריחו שיקפה אווירה כללית במחנה ישראל. לקיחת שלל במלחמה פירושה סיום הלחימה, התפרקות המשמעת הצבאית והמוסרית כאחד, וסכנה חמורה.

אילו היה רק עכן הגורם לכישלון, היה צריך לשלוח לעי שוב את אותם 3000 לוחמים אחרי משפטו והוצאתו להורג. אבל ה' אמר ליהושע – "קח עמך את כל עַם המלחמה וקום עֲלֵה העי..." (ח', א) – יהושע היה חייב לתקן, לעלות בעצמו ולהנהיג את הלחימה עם 30 אלף רק באורב, כדי להפוך את הכישלון הראשון להטעיה ולניצחון.

באדיבות אתר 929