אויב נצחי

מה בין יחסם של עמון ומואב אל ישראל "בדרך בצאתכם ממצרים" (כ"ג, ה) לבין יחסו של עמלק אליהם בהיותם באותה דרך? עמון ומואב נאשמים בכך שעל אף שישראל הלכו 'בדרך', הם לא נהגו בם כפי שיש לנהוג בהולכי דרכים ולא קידמו אותם בלחם ובמים; עמלק נאשם בכך שדווקא בשל היותם של ישראל 'בדרך' ובקשייה - "ואתה עיף ויגע..." (יח) - ניסה לנצל את המצב הזה ולהשיג ניצחון פתע עליהם, ובכך לקטוע באבחת חרב אחת את המהלך הא-לוהי הגדול של הוצאת ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ כנען בנקודת התורפה של מהלך זה. במעשה זה הפך עצמו עמלק לאויב נצח של ה' ושל ישראל עמו, שכן מלחמתו בישראל הייתה ניסיון לסכל את התוכנית הא-לוהית.

ומדוע נדחתה מצוות המלחמה בעמלק אל השלב של "בהניח ה' א-להיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה" (יט)?

דחייה זו מהותית היא ביחס למלחמת עמלק, ובה עצמה טמון הניצחון הגדול על עמלק. העם שניסה לשבש את המהלך הא-לוהי של הכנסת ישראל לארץ, תוך ניצול היותם עייפים ויגעים 'בדרך' ונתונים במשבר רוחני ובהסתר פנים מפני שלא יראו א-לוהים ("היש ה' בקרבנו אם אין"; שמות י"ז, ז), העם הזה ייווכח ראשית לכול שהתוכנית הא-לוהית הוגשמה במלואה: ישראל התגברו על קשיי 'הדרך' וסיימו את הליכתם בה, ואף אם ארכה מאוד; הם נכנסו לארץ שאותה נתן להם ה' וירשו אותה, ואף זכו בה למנוחה מכל אויביהם. יציאת מצרים באה עד תכליתה, והניסיון לקטוע את מהלכה - נכשל. מזימתו של עמלק לנצל את חולשת ישראל 'בדרך בצאתם ממצרים' נהדפה אפוא לא רק במלחמתו המקומית של יהושע, אשר חלש את עמלק לפי חרב, אלא בעיקר בשינוי ההיסטורי הכביר שחל במצבו של עם ישראל: מעם נוודים "עיף ויגע ולא ירא א-להים" (יח) לעם שזכה לרשת את הארץ שניתנה לו על ידי ה' ולשבת בה במנוחה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון