אוטוסטראדה של הידרדרות

ספר יהושע מסתיים בתיאור אוטופי של יישוב ונחלה, של השכנת השכינה בעם ושל כריתת ברית מחודשת עם הקב"ה. בהבטחה והתחייבות של העם, היוצאת מן הלב והנוגעת ללב, יוצא יהושע מן העולם: "יֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת ה' אֱלהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע" (יהושע כ"ד, כד).

ספר שופטים לעומתו פותח בקלונם של ישראל, בתחילה בתיאור האופן שבו התעצלו בני ישראל בכיבוש הארץ, ומשם מתרחשת הידרדרות בלתי פוסקת, שסופה באנדרלמוסיה מוחלטת. עם ישראל שאנו פוגשים בסוף ספר שופטים הוא עם עובד אלילים שהטמיע לתוכו את תרבות הארץ הנכבשת. כל חרדותיו של משה רבנו מקדמת דנא מתממשות, והכניסה לארץ מתבררת כאובדן ערכים מוחלט שביטויו בחטאים החמורים ביותר, מעבודה זרה ועד לגילוי עריות ושפיכות דמים.

כדי להבין את הבסיס לאוטוסטרדת ההידרדרות הזו, כדאי להציץ דווקא הלאה בספר שמואל. בפתחו של ספר שמואל אנו פוגשים עם שמבקש לו מלך. שמואל הנביא מתקשה לקבל את הבקשה, אך זו מתממשת בסופו של דבר בדבר ה'.

אילו היינו נוטלים את ספר שופטים ושולפים אותו החוצה, קשה היה להבין את בקשת עם ישראל או את הרקע לה. דווקא ספר שופטים מכין את המצע עליו גדל הרעיון של בקשת המלוכה. הפזמון החוזר בספר שופטים המזכיר כי "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" מתברר כהכנת השטח למלוכה. בעיון רציף בספרים הללו, ניכר כי מוסד המלוכה חסר מאוד, וכי את השבת הסדר על כנו לא יוכלו הנביאים לבצע.

מכאן ואילך, כך מברר ספר שופטים, יש צורך בהנהגה מפוצלת ובחלוקת סמכויות. לא רק נביא אלא גם מלך.

באדיבות אתר 929