נראה לומר שחשיבותו היסודית של פרק ג' במגילת איכה היא בלשון היחיד שבראשיתו. חורבנו של המקדש, על כל המשמעויות הציבוריות והלאומיות שלו, הוא אסונו של האדם הבודד. האבל הוא אבל יחיד.
מבחינות שונות עומד פרק ג' באיכה בפני עצמו. השימוש ברובו בגוף ראשון, א"ב משולש, משקל הקינה ועוד. ובלשון חכמים: "ירמיהו כתב ספר קינות ושוב הוסיף עליו "אני הגבר"" (בבא בתרא טו, ע"א). יחידותו של פרק ג' יש בה עניין מיוחד לגבי החשיבה המקראית בבעיות כבשונו של עולם.
יש מבני דורנו שהצביעו על המבנה המשולש של פרק ג'. שישים ושישה פסוקים מתחלקים לשלושה שלישים: אותיות א' עד ז', אותיות ח' עד נ', אותיות ס' עד ת'. בחלק הראשון בא תיאור עומק היסורים של המקונן, ואילו בסופו באה עדות על המהפכה הנפשית המתחוללת בלבו. למהפכה זו ניתן ביטוי על ידי שימוש במילים שוות בסוף חלק א' ובראשית חלק ב'. הרב יעקבסון הצביע על הביטויים "ותזנח משלום נפשי" (יז) לעומת "כי לא יזנח לעולם ה'" (לא); מחד – "ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'" (יח), ומאידך – "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל" (כא), ובהמשך: "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו" (כד). המקונן קורא: "צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי" (נד), ולעומתו – "קרבת ביום אקראך, אמרת אל תירא" (נז).
מתוך עומק הצרה, מהחורבן המוביל את המקונן אל תהום היאוש, באה הרווחה בנפשו פנימה. החוויה של הסובל המתחזק באמונתו, "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (כג) יונקת משורשיו העצמיים בלי סיוע מחוצה לו.
אולם דומה שחשיבותו היסודית של פרק ג' במגילת איכה היא בלשון היחיד שבראשיתו. נחומים חלקיים, נחמה פורתא, מוצא האדם בהרגשת השיתוף בצערו. בצרת רבים מצוי מזור לפרט האבל. אך גם אם יש למקדש פונקציה של ציבור, של קהל, הוא משמש מקום מפגש של היחיד עם בוראו. חורבנו של המקדש, על כל המשמעויות הציבוריות והלאומיות שלו, הוא אסונו של האדם הבודד. "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. אותי נהג... אך בי ישוב..." (א-ג). האבל הוא אבל יחיד.
מקבילות לכך מוצאים אנו בשירי המקדש שבתהילים בהם ממוזגת השירה הלאומית בהרגשות הפרט. "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהילים קכ"ב, א). וכן בתהילים ל': "מזמור שיר חנוכת הבית" (שם ל', א) שנאמר כולו בלשון יחיד: "ארוממך", "שועתי", "חיתני" וכו'.
אכן, באיכה היחיד המקונן הופך להיות לפה לאומה כולה, צרת הרבים היא צרתו ונחמתם – נחמתו. קריאתו: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (ה', כא), כוללת פניה לעצמו ולציבור. הפרט והכלל נושאים במשא הסבל ומתנחמים בהבטחת העתיד.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל