כלה ליצחק

אריכות סיפור מציאת הכלה

החיפוש אחרי כלה ליצחק לא ארך זמן רב. מיד עם הגיעו לבאר בעיר נחור (כד:י-יא), מתפלל עבד אברהם אל ה' וקובע את המבחן לנערה הראויה; עוד לפני שהוא מסיים לדבר רבקה מופיעה (כד:טו), וכבר באותו לילה הוא מובהל לביתו של בתואל (כד:יא,כג,כח,כט,לב), שם העבד נושא ונותן על תנאי הנישואין ואף 'סוגר' את העסקה, כל זאת אפילו בלי הפסקה לארוחה קלה (כד:לג-נג). מיד למחרת העבד לוקח את רבקה וחוזר הביתה, אל יצחק (כד:נד, סא, סו). בסך הכל העבד לא שוהה בארם נהריים יותר משתים עשרה שעות.

בניגוד מוחלט לקצב העניינים המהיר, נראה שהתורה 'לוקחת את הזמן' בכל מה שקשור לתיאור אותן שתים עשרה שעות צפופות. הכתוב מקדיש לסיפור מציאת הכלה ששים ושבעה פסוקים; העלילה ארוכה ולעיתים חוזרת על עצמה (למשל כד:לה-נב), כאשר רוב הסיפור מוקדש למעלליה של דמות אלמונית - "עבד אברהם", שהוא המתכנן את בחירת הכלה והנושא ונותן מול משפחתה של רבקה (כד:י-סו).

תרשים מבני קצר יוכל להבהיר את הנקודה:

א. אברהם מצווה את עבדו לקחת אישה ליצחק מארצו וממולדתו (כד:א-ט).

ב. רבקה והעבד נפגשים בבאר (כד:י-כו).

ג. העבד מוזמן לבית בתואל (כז-לג).

ד.תיאור המשא ומתן בבית בתואל, הכולל חזרה על הסיפור עד לנקודה זו (כד:לד-נב).

ה. הפרידה מרבקה והמסע לארץ כנען (כד:נג-סא).

ו. פגישתם ונישואיהם של יצחק ורבקה (כד:סב-סז).

אמנם סיפור "מציאת הכלה ליצחק" חשוב, אך אין צורך בפירוט רב כל כך. אם כן, מדוע התורה כה מרחיבה בסיפור זה? מדוע הכתוב טורח לפרט כמעט כל מהלך בסיפור עבד אברהם, במשך אותן שעות ספורות בארם נהריים?

חסדה המיוחד של רבקה

התנהגות רבקה

נתחיל בניתוח חלק ב, בו אנו פוגשים את רבקה והעבד על יד הבאר. הסיפור עוסק בחסד, הן במישור הלשוני והן במישור התוכני. במישור התוכני, המבחן הוא מבחן הבודק חסד; העבד מתכנן לעמוד ליד הבאר ולבקש מים, והנערה שתציע מים גם לו וגם לגמלים היא זו שה' בוחר בה (כד:יג-יד).

במישור הלשוני, המבחן מתחיל ומסתיים בביטוי "חסד": תפילת העבד היא בקשה מה' שיעשה "חסד" עם אברהם (כד:יב), ובסוף המבחן הוא אומר שההצלחה תהיה "חסד" עם אברהם (כד:יד). העבד מצפה לחסד גם מן הנערה וגם מן ה': מה' - החסד של סייעתא דשמיא במסעו למציאת כלה, ומהנערה - חסד בין אדם לחבירו במציאת מים.

במבט ראשון, המבחן נראה מעט טריוויאלי: הצעת מים לאדם צמא מתחייבת מן הנימוס; הגינות עשויה לחייב גם הצעה להשקות את בהמותיו. התנהגות רבקה, אם כן, היא צפויה ורגילה, לכאורה. לאמיתו של דבר, המצב שונה לחלוטין: גמלים מסוגלים לשתות כמויות אדירות של מים, והעבד הביא עמו צבא קטן של עשרה מלים. השקאתם דורשת, איפוא, כמות די גדולה של מים - משימה קשה בשביל ילדה עם כד. התורה ערה לכך, והיא מציינת שרבקה מציעה להקשות את הגמלים "עד אם כילו לשתות" (כד:יט) - הצעה שאינה כלולה במבחן המקורי של העבד (כד:יד); לא לחינם מציין הכתוב שהעבד "משתאה לה" עד שהגמלים סיימו לגמוע מאות ליטרים.

גם הדרך בה רבקה עושה חסד שונה מן הרגיל: למרות שהעבד מבקש ללא הקדמות "מעט מים" (כד:יז), רבקה עונה לו בנימוס, קוראת לו "אדוני" (כד:יח) וממהרת לעשות כמבוקשו; היא ממהרת ורצה לכל עבר כאשר היא משקה את הגמלים (כד:כ). למעשה, היא פעולת כ"עבד" וממהרת לעשות את רצונו של "אדונה" החדש.

התנהגות לבן

שוני זה מתחדד על רקע האירוח בבית בתואל, המתואר בשלב ג. רבקה, בתגובה אופיינית, רצה הביתה כדי להודיע שהגיע עבד של קרוב משפחה המחפש מקום ללון (כד:כח). בשלב זה אנו מתוודעים לדמות חדשה - לבן. כמו רבקה אחותו, גם הוא "רץ" כדי להציע אירוח (כד:כט); כאשר הוא מגיע לבאר ופוגש את האיש, הוא מציע לו הזמנה רשמית לביתו (כד:לג). במבט ראשון, נראה שלבן הוא חביב ומכניס אורחים בדיוק כמו אחותו.

במבט שני מתגלה אחרת: בין הריצה של לבן לבאר (כד:כט) לבין הצעת האירוח שלו (כד:לא), התורה אומרת כי

וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ, וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים, עַל הָעָיִן.

מהו הגורם האמיתי להכנסת האורחים של לבן - הסיפור של רבקה על עבד צמא של בן משפחה, או הזהב המחייך אליו מפניה וידיה של אחותו? כמו כן, ההצעה של לבן שונה באופן מהותי מהצעה של רבקה - בשפה, בצליל ובתוכן. רבקה נעשית "שפחה" של העבד שהיא מארחת ומתנהגת כלפיו בנדיבות רבה. לבן, לעומת זאת, מאמץ את עמדת בעל הבית, המעוניין לדעת - בגסות מסויימת - מדוע האורח אינו מכיר תודה על כל המאמצים שנעשים עבורו בפינוי הבית ובטרדות נוספות. ולבסוף - שוב, בניגוד לרבקה - לבן לא רץ או ממהר לספק את צרכי העבד שהבטיח למלא. למעשה, בסופו של דבר מי שטיפל בגמלים היה העבד בעצמו (כד:לב): לבן נעלם מהתמונה ומשאיר לבד את העבד.

אם כן, רבקה אינה רק גומלת חסדים ומכניסה אורחים - היא גם שונה; חלקים ב וְ-ג של הסיפור נועדו ללמד אותנו על ייחודיות החסד של רבקה.

רבקה ואברהם

אם רבקה היא שונה מאחיה ומשאר החברה הסובבת - למי, אם כן, היא דומה?

התשובה פשוטה: היא דומה אברהם. סריקה קצרה של תחילת פרשת וירא, בה מתוארת הכנסת האורחים של אברהם (יח:א-ח), תאשר את האבחנה הזו.

מייד כאשר אברהם מבחין בשלושה אנשים הוא רץ לקבל את פניהם (יח:ב) - ולא נח לרגע עד סוף הסיפור: הוא ממהר אל האוהל לתת הוראות לשרה (יח:ו) ורץ לבחור בן בקר רך וטוב (יח:ז); כך בדיוק מתנהגת רבקה כאשר היא מכניסה אורחים (כד:יח,כ) .

כמו כן, ובהטרמה שנייה לסיפור רבקה, אברהם קורא לאורחיו "אדוני", מכנה את עצמו 'עבדם' ומשתחווה לאורחיו (יח:ב-ג) - הוא מאמץ את עמדת המשרת ועושה מאמצים כבירים לספק את רצונם של אדוניו החדשים; באותם מלים ובאותם מעשים בדיוק מתוארת רבקה על העין. לבסוף - ואולי זוהי ההקבלה הברורה ביותר - שני הסיפורים עוסקים בהכנסת אורחים הרבה מעל ומעבר למצופה: אברהם מספק סעודה דשנה לשלושה מלאכים, ורבקה מספקת מים לפלוגת גמלים.

הסיפור ה'משופץ'

עתה, לאחר שהבנו כי מטרת פרק כד' היא הקבלה בין רבקה לבין אברהם, נפנה את תשומת לב לחלקים של תהליך החיפוש של העבד בהם עוד לא עסקנו.

כפי שכבר ציינו קודם, נראה כי בשלב ד, שלב המו"מ, יש יותר מידי חזרות על חלקים בסיפור שאנו כבר מכירים: מצוותו של אברהם, האפשרות שהנערה לא תסכים לבוא לכנען, תפילת העבד לה' ליד העין והחסד של רבקה. ניתן להבין זאת אם נזכור כי העבד צריך להסביר למשפחתה של רבקה מה בדיוק הוא עושה בביתם ומדוע הוא נתן תכשיטים יקרים לבתם; לא זו בלבד - הוא גם צריך לשכנע אותם לתת את הסכמתם לנישואין, לפרידה מבתם ולשילוחה לארץ זרה.

לא מפתיע שבכדי לעשות זאת העבד צריך להציג גרסה משופצת קצת של המציאות - הרחבה של פרטים מסויימים, הצנעה של אחרים, ואפילו עיבוד של חלק מן העובדות.

למשל, אנו מגלים פתאום כי אברהם הוא איל הון: התורה (כ:א) אמנם סיפרה לנו כי ה' בירך את אברהם "בכל", אך העבד טורח להדגיש כי ה' ברך את אברהם

"מְאֹד - וַיִּגְדָּל. וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים (כד:לה).

העבד גם לא שוכח להוסיף כי

"וַתֵּלֶד שָׂרָה, אֵשֶׁת אֲדֹנִי, בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ, וַיִּתֶּן לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (כד:לו).

כמו כן, יש הבדל בין דברי העבד לבין דברי אברהם בנוגע לבחירת הכלה:

כאשר אברהם ציווה את עבדו למצוא כלה ליצחק, הוא התמקד בארצו ובמולדתו כמקום לכלה מתאימה (כד:א-ט). העבד העלה את האפשרות שהאישה תסרב ללכת אחריו (כד:ה), ובתגובה אברהם מבטיח סייעתא דשמיא:

"ה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, וְלָקַחְתָּ אישה לִבְנִי מִשָּׁם" (כד:ז).

ייתכן כי בערוב ימיו ובדבריו האחרונים בתורה אברהם נעשה נוסטלגי: הפסוקים הללו נשמעים כהד לציווי ה' לאברהם בפרק יב' ללכת מארצו וממולדתו אל עבר הלא נודע שבארץ כנען, אותה ה' הבטיח לזרעו (יב:ז). למעשה, אין זו רק נוסטלגיה - אברהם מעוניין להעביר את השרביט: אשת יצחק צריכה להיות מישהי כמו אברהם - מישהי שהולכת בעקבות ה' מארצה וממולדתה ומבית אביה לכנען, כדי להעשות לגוי גדול.

כמובן שאנו לא מופתעים שבנאומו של העבד אין שום התייחסות לסיפור לך לך. העבד אינו מספר שהאישה צריכה להגיע מארצו וממולדתו שלא אברהם, אלא ממשפחתו ובית אביו (כד:לח,מ,מא). בנוסף, אין הוא מדבר על האל שלקח את אברהם מביתו והבטיח לו הצלחה במשימתו בעתיד, אלא על האל שנתן לאברהם הצלחה בהווה, האל אשר אברהם התהלך לפניו (כד:מ); אין שום סיכוי שהעבד ייתן למשפחת רבקה לחשוב כי אברהם הוא מהגר וחולם מטורף, שנטש את משפחתו ושבטו בגלל שכנועו בעתידו המובטח.

אם כן, במקום הסיפור של לך לך, של אברהם ש"הולך לו" מארצו וממולדתו, העבד מספר סיפור אברהם הדוד מאמריקה ש"הולך לו" בחיים, ושה' עזר לו בכל אשר פנה; הוא מספר את הסיפור של הקרוב העשיר שמחפש כלה מתוך השבט. בהתאם לכך, תיאורו את הפגישה ליד הבאר הוא אריזה מחדש של ה"אברהמיות" של רבקה באריזה נוצצת של עושר גדול (כד:מב-נ).

הציות של רבקה

המשפחה מסכימה לבסוף שרבקה תלך עם העבד (כד:נ), אך לא הכל חתום. למרות ה"ספין" של העבד, המשפחה אינה משוכנעת לחלוטין - ההסכמה שלהם קודרת משהו:

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ: מה' יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב (שם).

תגובתם נשמעת קצת חסרת התלהבות; אולי הם באמת רצו לדבר 'רעות' על הסיפור של העבד או על רצון ה'. חוסר ההתלהבות מתגבר בחלק הבא של החיפוש של העבד, העוסק בפרידת רבקה ממשפחתה ובמסע לארץ כנען (כד:נג-סא). בתחילת חלק זה העבד מתעורר למחרת המו"מ ומבקש ללכת. בנקודה זו מתפתח דיאלוג קריטי:

וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ: תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר, אַחַר תֵּלֵךְ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. וַיֹּאמְרוּ: נִקְרָא לַנַּעֲרָ, וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ: הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה. וַתֹּאמֶר: אֵלֵךְ (כד:נה-נח).

למרות שברור שה' בחר ברבקה, והסיפור שהעבד מספר מרשים לפחות כמו המתנות שלו (כד:נג), משפחת רבקה מנסה להרוויח זמן. הם מציעים תקופת המתנה לא מוגדרת - ימים או עשור; על פי ויקרא כה:כט, רוב הפרשנים (התרגומים, רש"י, רשב"ם) מסבירים ש"ימים" הם שנה, ואם כך - מי יודע כמה זמן בדיוק הוא "עשור"?

בתגובה לחוסר החשק של המשפחה - שנראה שיסתום את הגולל על כל מאמצים שלו - העבד חוזר ומספר בעקשנות על עזרת ה' למשימתו; האל בכבודו ובעצמו מעוניין שרבקה תלך עם העבד, וההוראות שניתנו בחסד האל דורשות ציות. כעת יצא המרצע מן השק: המשפחה אינה מעוניינת כלל שרבקה תעזוב, ובנסיון כמעט נואש היא מציעה לשאול את הנערה אם היא מעוניינת ללכת. רבקה משיבה ללא היסוס "אלך" (כד:נח), ובכך מסתיים הדיון: אין עוד מקום לדחייה או סירוב; רבקה עוזבת את משפחתה והולכת.

על פי דברים אלו מובן מאוד מדוע השורש ה.ל.כ מופיע בסצנה זו מספר פעמים (כד:נה,נו,נח,סא) - ההליכה היא בסיס כל הסיפור. אולם, ישנו רובד עמוק יותר למשמעות ההליכה כאן: עד כה העבד נמנע להכניס רטוריקה "אברהמית" לתוך דבריו, והציג את החיפוש כרצון של אברהם שבנו יתחתן עם בת משפחתו; כעת הוא משנה פתאום את נימת דבריו, ומכניס לתמונה את הציות לרצון ה' - ההליכה אחר צו ה'. אם כך, אזי גם החלק החמישי של הסיפור - "הפרידה והנסיעה לכנען" - עוסק למעשה בדמותה של רבקה, כמו החלקים המספרים לנו על אירועי הבאר והאירוח בבית בתואל; לפני כן ראינו את מידת החסד של אברהם מתגלמות ברבקה, וכעת אנו רואים את הציות שלה: גם רבקה, כמו אברהם, מוכנה לעזוב את הידוע וללכת אחרי ה' אל הלא נודע. כמו קודם, גם כאן עולה השונות של רבקה מבני משפחתה; היא לא מושכת זמן או מתנגדת - היא פשוט הולכת.

המסר הסמוי של הפרק

אם נבדוק את מה שראינו עד כה, נגלה כי פרטים רבים בסיפור מציאת הכלה ליצחק קשורים למסר המרכזי שהפרק מנסה להעביר; נוכל לראות זאת היטב אם נחזור לתרשים של מבנה הפרק (אותו ראינו קודם) ונרשום ליד כל חלק את המסר הסמוי שהוא מנסה להעביר:

א. אברהם מצווה את עבדו לקחת אישה ליצחק מארצו וממולדתו (כד:א-ט). המסר: צריך למצוא ליצחק אישה שתהיה דומה לאברהם באופייה ובעברה.

ב. רבקה והעבד נפגשים בבאר (כד:י-כו). המסר: מידת החסד של רבקה דומה לזו של אברהם.

ג. העבד מוזמן לבית בתואל (כז-לג). המסר: רבקה מצטיינת ושונה בחסדה.

ד.תיאור המשא ומתן בבית בתואל, הכולל חזרה על הסיפור עד לנקודה זו (כד:לד-נב). המסר: אליעזר מנסה לטשטש את הדמיון בין רבקה לאברהם.

ה. הפרידה מרבקה והמסע לארץ כנען (כד:נג-סא). המסר: המשפחה מנסה להתכחש לרצון ה', אך רבקה - בדומה לאברהם, ובשונה ממשפחתה - שומעת את הציווי "לך-לך" ומצייתת לו.

נושא הפרק, אם כן, כפול: הוא עוסק לא רק בחיפוש שמנהל העבד, אלא גם בדמותה של רבקה. זוהי דמות גומלת חסדים, מבקשת את ה' ושונה מסביבתה; בדיוק דמותו של אברהם.

שלושת המסעות של האבות

המסע להפיכה לאומה והמסע המוסרי

לפני סיום, הייתי רוצה לשלב את הסיפור שלנו בתוך ההקשר הרחב של סיפורי האבות.

אין זה סוד שרבים מסיפורי אברהם נראים כפולים: פעמיים אברהם הולך לארץ זרה ואומר לבעל השררה כי אשתו היא אחותו, פעמיים הוא עומד מול לוט וסדום ופעמיים ה' כורת עמו ברית.

ניתן להעמיד את הזוגות במבנה כיאסטי, שבמרכזו שתי הבריתות:

1. אברהם בארץ זרה (מצרים; יב:י-כ).

2. אברהם, לוט וסדום - פרידה מלחמה והצלה (יג:א-יד:כד)

3. ברית בין הבתרים - בנים ונחלה (טו:א-כא).

3* ברית המילה - בנים ונחלה (יז:א-כז).

2* אברהם, לוט וסדום - תפילת אברהם (יח:טז-יט:לח).

1* אברהם בארץ זרה (גרר; כ:א-יח)

למרות שהתרשים הזה מעט גס וגם משמיט פרטים משמעותיים, הוא יכול להבהיר לנו כי שני מחזורים של סיפורי אברהם:

כל סט סיפורים מתחיל במצווה מאת ה' הקשורה לשורש ה.ל.כ: הסט הראשון מתחיל (במספר 1) ב"לך לך" (יב:א-ט), והסט השני מתחיל (במספר 3*) ב"התהלך לפני והיה תמים" (יז:א).

היחידות המקבילות עוסקות בנושאים ובאתגרים שונים. מבלי לנתח אותם באופן אינטנסיבי, אנו יכולים לשים לב לכך כי בקבוצה הראשונה הדיון מרוכז סביב בנים, נחלה, עושר, נאמנות ועתיד, כלומר הליכה אחרי ה' על מנת להגשים יעדים לאומיים עתידיים. המחזור הזה מטרים ומציג את בעיות הלאומיות: מזון, כלכלה, מלחמה, נאמנות לארץ ולה'; הוא מצייר את המסע של היחיד אל עבר הפיכתו לאומה.

המחזור השני מתמקד בנושאים שונים, וניתן לראות זאת בראש ובראשונה על פי הציווי המקדים אותו - ה' מצווה את אברהם להתהלך לפיו לא כחלק מגוי גדול (יב:ב), אלא כדי להיות "תמים". מהו תוכנה של התמימות הזו?

רק אדם אחד אחר מתואר בספר בראשית במילה "תמים" - נח. בהקשר של נח, הביטוי "תמים" והעמדתו יחד עם "הליכה את האלוקים", כפי שנח עשה, עומדים בניגוד בולט לנורמות חברתיות והמוסריות הפסולות של דור המבול (ו:יא-יג). במילים אחרות, תמימות היא תכונה הקשורה לצדיקות ולמוסריות - הנושאים המרכזיים של המחזור השני של סיפורי אברהם. החל מן הסמליות של ברית המילה כהגבלת כח הגברא, וכלה בעוצמתה של הכנסת אורחים של אברהם וכחה של תפילתו (עבור אבימלך), הסיפורים מתארים לנו אדם שחי חיים של הגינות, רחמים, צדק, מוסר ותפילה. המחזור השני הוא של אברהם אבי המוסר הדתי; זה סוג אחר לחלוטין של מסע.

העקידה ומשמעותה של רבקה

העקידה פותחת מחזור שלישי וקצר מאוד של סיפורי אברהם; למעשה, זהו רק סיפור אחד, הפותח בציווי:

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק ... והעלהו שם לעלה, על אחד ההרים... (כב:ב).

הסיפור הזה מסמל את השלילה של שני המחזורים שקדמו לו. לא זו בלבד שהוא עוקר מן השורש את המחזור הראשון, שכן הוא שולל לחלוטין את הבטחת הזרע על ידי הריגת יצחק, אלא הוא גם מטיל צל על המחזור השני, שכן אברהם נדרש לרצוח בדם קר; אין ניגוד תהומי יותר להפצת הצדקה והמשפט של אברהם מאשר הפיכת הדת וצו האל לרוויי דם ורצח. השלילה הכפולה הזו היא יסוד המבחן: האם אברהם מסוגל לסתור את שני מעגלי המסע שלו - עמו ודתו - על מנת לעשות את רצון ה'?

אברהם עמד במבחן. במסעו השלישי, מסע הכניעה, אברהם הוכיח שהוא מסוגל לשלול את הכל. אבל, האם היה זה אותו אברהם? האם הוא עדיין חשב שיש מקום לעם ולמוסר במערכת היחסים של האדם עם ה', ולא רק לכניעה כלפיו? לא קשה לקבל את הגישה האומרת כי העקידה אכן עקרה מן השורש את כל מה שקדם לה. בתור קוראים מנוסים של המקרא, אנו יכולים לומר במידה מסויימת של ביטחון, כי יחסיו של האדם עם קונו אינם מושתתים על הארץ והעם, וגם לא על הצדקה והתפילה; ניתן בהחלט לומר כי הם הוחלפו, ויחסי האדם עם קונו מבוססים אך ורק על רצון ה'.

בדיוק לשם כך הובא פרק כד, הסיפור הראשון של הדור הבא; רבקה דומה לאברהם, כפי שהראינו, אבל באיזו צורה? רבקה היא אשת חסד, כמו במחזור השני של סיפורי אברהם, והיא מוכנה ללכת אל הלא נודע כדי להעשות גוי גדול, כמו במחזור הראשון; אין שום הד למסע השלישי, מסע הכניעה וההתבטלות. זאת ועוד: ניתן לראות בתולדות נחור, המובאים בסוף סיפור העקידה, כרמז מטרים לרבקה. כמו כן, סיפור מציאת רבקה ותיאור דמותה מובאים מייד לאחר סיפור העקידה (מלבד ההפסקה ההכרחית לקבורת שרה והספדה). משמעות הדברים היא כי העקרונות של שני המסעות הראשונים של אברהם ממשיכים להתקיים גם לאחר העקידה; הם נחוצים ונוכחים גם בדור הבא. כלומר, סיפור רבקה מזכיר לנו שיש ביחסיו של אברהם ובמורשתו יותר מאשר מה שקרה בינו לבין ה' ובינו לבין יצחק על הר המוריה.

אולם, גם ההיפך הוא הנכון: יצחק לא רק נעקד, אלא הוא העקידה החיה בעצמו. כלומר, בעוד רבקה היא אברהם של הלאום ושל המוסר, יצחק הוא המשכו של אברהם של העקידה; יצחק נושא את העול הדתי של העקידה ואת המשקעים הנפשיים שלה בדמותו הכנועה והצייתנית. 
כל שלוש המסעות נועדו להמשכיות.