הפרק החותם את התנ"ך מתאר את מלכי יהודה האחרונים, שכולם כושלים, עד לחורבן. יחד עם זאת, סיום הפרק הוא בהצהרת כורש. מכאן אנו למדים על מהות ההיסטוריה התנ"כית בכללה, שבנויה משני מרכיבים: גלות וגאולה - הידיעה שהחורבן אפשרי, ויחד עם זאת ההבנה כי בסוף, למרות החורבן, מגיע הבניין.

"וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'" (בראשית י', ח-ט)

אבן עזרא בראשית פרק י', ח

והוא החל להראות גבורות בני אדם על החיות, כי היה גבור ציד.

וטעם "לפני ה'" - שהיה בונה מזבחות ומעלה אותם החיות עולה לשם.

וזו דרך הפשט, והדרש דרך אחרת.

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו)

"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה, לג)

בתקופת בית שני, התנהל מאבק על שמירת הזיכרון של בית דוד לדורות. לכן חזקיהו ודוד, המלכים הגדולים, שיועדו להיות משיחים, מתוארים בדברי הימים ללא ביקורת.

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח', א)

'הזכירה' בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו.

ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם [=לא הוזכר זרעו בפסוק] כי בזכותו [=של נח] ניצולו.

"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה... כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי, אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ז', א-ד)

בדרשת התוספתא שלפניכם דרשו חכמים את תיאורו של איוב בפרק כ"א על הרשעים הגאים והעליזים השוכחים מרוב טובה את האל, כמכוון כלפי דור המבול:

בתקופת יאשיהו היה סיכוי לגאולה ולמניעת החורבן, אולם יאשיהו עשה מהלכים מהירים מדי ומוקדמים מדי, ולכן נכשל. הנסיון שלו לעצור את פרעה נכו, היה מתוך תפיסה שבזמן הגאולה "וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כ"ו, ו), אך הוא נפל בקרב זה מפני שהקדים את זמנו.

יותר מכל המעשים הטובים וזכות הנפש אשר היו לו לאברהם עצמו, עמדה לו הזכות על שלימד דעת את העם וקרבם לעבודת ה'.

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו', ט)

"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א)

מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן כו

חזקיהו פועל לאחדות העם ולשם כך הוא גם פועל להסרת הבמות ולריכוז הפולחן במקדש שבירושלים, כמרכז המאחד סביבו את כל העם.