"וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ', כב)

לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) שמות פרשת יתרו פרק כ סימן כב 

כי חרבך הנפת עליה ותחללה -
מיכן [=מכאן] היה ר' שמעון בן אלעזר אומר:
המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם,
אינו דין שיניף המקצר על המאריך.

ישנו דימיון רב בין תלונת העם ברפידים לתלונה בקדש. אולם, עיון מדוקדק יראה ששתי התלונות שונות מאוד זו מזו: בעוד שברפידים העם התלונן על עצם היציאה ממצרים, בקדש התלונה הייתה על ההוצאה למדבר במקום לארץ כנען.

קורות ישראל ברפידים, רגע לפני הגעתם להר סיני, מהווים צעד אחרון בתהליך החינוכי של עם ישראל - הכרת תלותם בה'.

ביקור יתרו (א-יב)

יתרו שומע שה' הוציא את עם ישראל ממצרים והוא לוקח איתו את ציפורה, אשת משה ואת שני בניה – ומגיע אל משה "אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים" (ה). האם הר האלהים הוא הר סיני, ואם כן מדוע הסיפור מופיע לפני מעמד הר סיני? שמעו על כך בסרטון של ד"ר יעל ציגלר.

מסה ומריבה (א-ז)

בני ישראל ממשיכים במסע שלהם והם מגיעים לרפידים, וכמו במרה עם ישראל לא מוצא מים. שוב העם מתלונן למשה ומשה מגיב אליהם בצורה קשה "מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה-תְּנַסּוּן אֶת-ה'" (ב). משה צועק אל ה' "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (ד) וה' אומר למשה לקחת את מטהו ולהכות בו על "הַצּוּר בְּחֹרֵב", ויצאו ממנו מים. המקום שבו אירע סיפור התלונה והמים נקרא "מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת-ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן" (ז).

תלונה ודבר ה' (א-י)

עם ישראל נוסע מאילים אל מדבר סין. שוב עם ישראל מתלונן והפעם על הרעב "כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (ג). ה' שומע את תלונת עם ישראל ואומר שמעתה יהיה לחם בבוקר ובשר בערב. נתינת הלחם והבשר קשורה לניסיון של הליכה בדרך ה' "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא" (ד) ולידיעת ה' "וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ו).

המן והשבת (יא-לא)

רוב הפרק מורכב משירה המכונה בפינו "שירת הים". לאחר השירה מופיעה "שירת מרים" ששם דיווח קצר על שירת הנשים. בסוף הפרק מובא סיפור מרה ואילים.

גדולת ה' ומלחמתו בפרעה (א-ה)

לאחר הפתיחה "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר" (א) השיר עובר לתיאור גדולת ה' ותיאורו כא-ל חזק "עָזִּי... אִישׁ מִלְחָמָה". בסוף הפסקה בא הסבר מדוע ה' מתואר כאיש מלחמה "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף" (ד).

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שמות י"א, ז)

שבמקום של המצריים הכלבים צועקים בראותם את המשחיתים

כנודע מרבותינו ז"ל (בבא קמא ס, ע"ב): כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר,

אך במושבותם של ישראל הכלבים אלמים,

ואין זה כי אם שאין שם שום משחית,

כי רוח ה' היתה מרחפת עליהם, כי הפלה ה' בין ישראל למצריים כי ה' שם היה.

המצרים רודפים אחרי בני ישראל (א-יד)

חלקו הראשון של הפרק בנוי בצורה של כלל ופרט. הפרק פותח באמירות כלליות לגבי קדושת הבכורות והפסח ולאחר מכן מפרט אמירות אלו בפסקות הנפתחות במילים "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" (ה, יא)

כלל: בכורות ופסח (א-ד)

הכתוב מכריז באופן כללי על שני העניינים שהוא עומד לפרט עליהם בהמשך. הראשון (שיורחב אחרון) הוא קדושת הבכורות "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (ב) והשני הוא זכירת הפסח "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (ג).