ישנה חובה מוסרית על האדם להעיד על פשע שהוא ראה. כך בדיני התורה, לפיהם מי שלא העיד חייב להביא קרבן אשם, וכך גם בנורמות המשפטיות הנהוגות כיום.

פתיחה (א-ב)

פרקנו עוסק בקרבן שלמים. בניגוד לקרבן עולה (שעולה כולו לה') וקרבן מנחה (שנשאר ממנו לכהנים), קרבן שלמים נחלק לה', לכהנים ולמקריב. פרט זה אינו מופיע בפרק מכיוון שהוא נוגע באכילה של הקרבן, הנידונה בפרשת צו.

שלמי בקר (א-ה)

קרבן שלמים ניתן להקריב מבעל חיים זכר או נקבה (בניגוד לקרבן עולה ששם ניתן להקריב רק בקר זכר). גם כאן המקריב סומך את ידו על ראש הקרבן ושוחט אותו בפתח אהל מועד. כפי שראינו בקרבנות הקודמים על עבודת הדם אחראים הכהנים. בניגוד לקרבן עולה שעולה כליל על המזבח, בזבח שלמים מקטירים רק את החלבים, הכליות ואת יותרת הכבד.

מה מלמדים אותנו אש התמיד ותרומת הדשן? ומדוע הם נזכרים כחלק מ"תורת העולה"?

הכהן הגדול חייב לראות עצמו כל יום, בבוקר ובערב, כמי שעבודתו היא חידוש בשבילו, כאילו היום החל בה לראשונה. על כן ציוותה אותו התורה להביא 'מנחת חינוך' - 'תמיד'!

קרבן החטאת וקרבן העולה מוקרבים באותו מקום, למרות הפער הגדול ביניהם. מה ניתן ללמוד מכך?

"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ויקרא ו', ג)

גם במצות הרמת הדשן, שהיא עבודה קלה, צוה הקדוש ברוך הוא שיתהדר בה הכהן לפניו, שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן.

וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב להקב"ה באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצותיה של תורה שיתהדר לפניו יתברך בעשותו אחת מכל מצות ה' שישפיל כבוד עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודה קלה שבהן...

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א)

"עקב ענוה יראת ה' עשר וכבוד וחיים" (משלי כ"ב, ד).

שלמה המלך ע"ה הודיענו בפסוק הזה שבמדת הענוה יש כמה מעלות טובות נקשרות עמה...

וכן מצינו במשה רבינו עליו השלום שהיה ראש הנביאים כלם, ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו רק במדת הענוה, והוא מה שאמר (במדבר י"ב, ג): "והאיש משה עניו מאד".

ומכלל ענותנותו ושפלותו מה שמצינו שלא רצה לבא אל אהל מועד בעוד שהיה האהל טמון ומכוסה בענן הכבוד,

מנחה – מלשון הנחה, משהו שמונח לפני מישהו. לא "מתנה" שניתנת מיד ליד, אלא דבר המונח לפני הזולת, בתקווה שייקח, ובחשש שמא ידחה.