"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט', א)

סדר עולם רבה (ליינר) פרק ז

התחילו ז' ימי המלואים בכ"ג באדר, ובאחד בניסן שלמו.

כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בקר ובקר ומקריב עליו קרבנות ומפרקו, ובשמיני העמידו ולא פרקו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף בשמיני העמידו ופירקו.

בגדי הכהן הגדול באים להבהיר לנו את מקום הכהנים כשליחים ומיצגים של עם ישראל, ולא קבוצה נבחרת ומורמת מעם.

ההשגחה ותשומת הלב היתירה לכלי המשכן, המתבטאת הן באופן המפקד והן בדרך שמסופר לנו עליו, מדגישה את חשיבותו ומעלתו של המשכן

מעשה נדב ואביהוא מלמד שבעבודת ה' במשכן אין מקום לאקסטזה או לפריצת גבולות. הכללים ברורים, ומי שמבקש להפר אותם, נענש מיד. אך מה לגבי התחום שמחוץ לקודש?

בשבעת ימי המילואים עסק משה בעבודת המשכן ושימש למעשה ככהן. רק ביום השמיני נעשתה העברת הכהונה ממשה לאהרון ולבניו. מה פשר הדבר?

עיטורי הזהב של חלק מהכלים אינם משמשים לעבודה, אך הם עדיין קריטים לכשרות הכלי. מכאן אנו לומדים שלא רק המטרה חשובה, אלא גם האופן שבו היא מושגת.

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ב', א)

ונפש כי תקריב -

לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה,

מי דרכו להתנדב מנחה? עני 

אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.

התורה מקדישה שלוש פרשיות שונות לעיסוק בשלושה סוגים של קרבן העולה - מן הבקר, מן הצאן, ומן העוף. נבחן את המהות השונה של כל סוג בהתאם למהותו של בעל החיים.

שני הפרקים הקרובים חוזרים שוב על הקרבנות שלמדנו עליהם בפרקים הקודמים אלא שההתבוננות כעת היא על האכילה של הקרבנות ועל מה שקורה עם הקרבן על המזבח ולאחר שהוא כבר ירד ממנו.

תורת העולה (א-ו)

כחלק מהדיון בקרבנות החובה, פרק ה' סוקר שני סוגים של קרבנות שבאים בעקבות חטאים. בשונה משאר הקרבנות שנזכרו עד עתה, הקרבנות שבפרק באים בעקבות חטאים מסויימים והכתוב מונה את החטאים שבגינם אדם צריך להביא את הקרבן. פרשנים ניסו להבין האם קרבן עולה ויורד הוא קרבן חטאת או קרבן אשם, ויש ראיות לכאן ולכאן.

קרבן עולה ויורד (א-יג)