"כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ"ז, כט)

רמב"ן, משפט החרם:

ואני אומר, בשמא לאחר בקשת המחילה, שזהו פשט הכתוב בתורה: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת", כלומר מה שהסכימו עליו הכל [=הציבור] והוחרם לדעתם, העובר עליו [=ונהנה מן החרם] לא יפדה בממון אלא חייב מיתה. 

סדר הפרשיות בפרקים כא-כב מותאם לרמת החשיבות והקדושה של הנידונים, ומלמד אותנו גם על היחס בין הכהנים הפשוטים לכהן הגדול.

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כ"ו, מד)

ואף גם זאת - על דרך הפשט יאמר: אף על פי שאני עתיד להביא עליהם זאת הפורענות, לא אמאסם בגלות אבל אשמור להם הברית.

ועל דרך המדרש: אמר זאת על התורה שכתוב בה (דברים ד', מד): "וזאת התורה", ובא לרמוז שהתורה לא תזוז להם אפילו בהיותם בגלות בארץ אויביהם, כענין שהבטיח בפסוק (דברים ל"א, כא): "כי לא תשכח מפי זרעו". 

בשני אופנים באה לידי ביטוי האחריות הקולקטיבית של עם ישראל בפרקנו, מה עניינה?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃ שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א', א-ב)

מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה -

כשיצאו ממצרים מנאן,

וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים.

כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן -

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר... וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כ"ה, א-ב)

That moment when Yosef finally set his eyes on Binyamin was the moment when he could no longer contain himself and he revealed himself to his brothers. This meeting was a high point within Yaakov’s family history and it serves as a dramatic moment in Jewish history.

The midrash attempts to imagine the conversation that took place between the two brothers at that momentous juncture in time. From the perspective of the rabbinic sages, the conversation opens with a laconic clarification of information regarding Binyamin and his family:

מפקד אוכלוסין הוא דבר הכרחי לקיום תקין של מדינה, אולם, כדי ליצור חברה בריאה וחזקה יש לדאוג שהפרט לא יאבד בסטטיסטיקה או ייתפס כמספר בלבד.

בני לוי אמנם אינם יוצאים לצבא, אך עליהם האחריות להגן על ישראל ולהצילם מפני אסון חלילה. 

פרעה מנסה להיאחז בהבטחת העלייה, לפחות במותו. יעקב נקבר בארץ, אך האחים, בלית ברירה, חזרו לגלות מצרים, שם השאירו את צאנם ובקרם כערובה לחזרתם.