בספרי ילדים ובסרטי הנפשה אין פער בין פנים לחוץ, הטובים הם יפים, והרעים מכוערים להפליא. מדוע גם במקדש מבקש ה' את שלמות המראה?

במקורות רבים בסיפור המקראי מופיעה הקללה כהפך הברכה, אבל במקורות משפטיים במקרא קללה היא מלשון "קל", ומשמעותה ההפך מכבוד, לכפור בסמכות.

מדוע היולדת נקבה נטמאת לזמן כפול מאשר היולדת זכר?

פתיחה לאיסורי עריות (א-ה)

הכתוב פותח באמירה "אֲנִי  ה' אֱלֹהֵיכֶם" וממשיך בכך שיש לשמור את מצוות ה' ולא ללכת בדרכי מצרים וכנען "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ה).

רשימת איסורי עריות (ו-כג)

בפסקה זו הכתוב סוקר את איסורי העריות שכוללים בעיקר בני משפחה (ז-יח) אך גם מרחיבה באיסורים שלא קשורים לגילוי עריות מובהק: קרבה אל אישה נדה, איסור אשת איש, העברת ילדים למולך, משכב זכר ומשכב בהמה.

החובה להקריב קרבן במשכן (א-ט)

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל " המבקש 'לשחוט' או 'לזבוח' שור או צאן (להוציא עוף) – צריך להביאו כקרבן לה' במשכן. הפרשנים נחלקו האם הכתוב כאן אוסר אכילת חולין בכלל (כך רמב"ן) או שהכתוב אוסר הקרבת קרבן מחוץ למשכן ולא עוסק בשחיטת חולין אלא בריכוז עבודת הקרבנות במשכן (כך רש"י). בכל מקרה הנימוק של הכתוב הוא שאכילה או זביחה מחוץ למשכן היא עבודה לשעירים ושפיכת דם ועל כן אדם נענש בעונש כרת.

איסור אכילת דם (י-יב)

פתיחה (א-ב)

הכתוב פותח בדיבור של ה' למשה ומזכיר את "מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ" (א). הכתוב מבהיר שאהרן, ובוודאי גם כהנים אחרים, לא יכולים לבוא "בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" (ב), אלא רק בדרך מסויימת שתפורט כאן.

הקרבת הפר של הכהן והשעיר של העם (ג-יא)

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא י"ט, ב)

קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י...

ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים.

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד... עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (ויקרא כ"ד, ב-ד)  

ר' יוסף בכור שור:
לפי שבזה הספר סידר כל תשמישי המשכן, הקורבנות ומילוי יד הכהנים והפרשת הטומאות שאוסרות לבוא במקדש ולאכול קדשים, בא עתה לפרש סידור המנורה והשולחן. והקטורת כבר נזכר באחרי מות, גם סדר יום הכיפורים.

בספירת העומר לקהילות ביתא ישראל יש מנהג ייחודי. הם פרשו שה"שבת" היא שבוע, על פי הפשט בויקרא כ"ג. ולכן התחילו לספור את העומר ממחרת היום האחרון של פסח. מסתבר שמנהג כזה היה מקובל עוד בימי המקדש.

התורה מצווה על האדם לכסות את דם החיה והעוף. הרב קוק זצ"ל בחיבורו 'חזון הצמחונות והשלום' מסביר את עומק פשרו של ציווי זה.