ירמיהו מקבל את התוכן לנבואתו מאת ה', אך הסגנון הוא סגנונו האישי של הנביא, ולסגנון הזה העם מתקשה להקשיב.

באותה העת גלו היהודים מן הארץ לבבל ולמצרים. מדוע לראשונים נותרה השפעה אדירה על חיי העם היהודי ואילו מן האחרונים, ספק אם נותר זכר? וגם על אתגרי הזהות בדורנו עם החזרה לארץ, אתגרים שהבורחים למצרים לא חלמו עליהם, וירמיהו יכול היה רק לייחל להם.

אני קורא את הפרק ועיניי מתמלאות דמעות על הנביא שכל חייו נלחם ולכל אורך חייו השמיע את נבואותיו, ולאחר שכל נבואותיו התגשמו, העם המשיך במריו ולא האמין לדבריו.

מדוע הירידה למצרים כה חמורה בעיני ירמיהו? מסתבר כי השיבה למצרים מסמלת את קץ ממלכת יהודה יותר מכל מעשה אחר - יותר מגלות החרש והמסגר, יותר מחורבן הבית ואפילו יותר מרצח גדליה. ננסה להבין מדוע.

לפניכם סרטון קצר ובו סיקור התחנות השונות בחייו של ירמיהו - החל מהקדשתו לנביא ועד ירידתו יחד עם העם למצרים, בעקבות רצח גדליה בן אחיקם.

ירמיהו צפה למרחוק וניבא תקווה וגאולה. מולו ניצבו יוחנן והעם שראו את המציאות העכשווית ופעלו לפיה. אך מסתבר כי לפעמים דווקא אנשי החלום הם אנשי הריאליה.

ישנן שעות נוראות בהיסטוריה שבהן אחרוני הדוברים אמת ״זוכים״ להיקרא שקרנים על ידי אנשי הכזב. כזה הוא המצב בפרקנו.