לאדם יש שני יצרים – טוב ורע, ועליו לשאול את עצמו למי הוא נותן את המושכות ואת מי הוא מושיב מאחור, בעגלה הרתומה.

פרק ח' הוא המשכו הישיר של פרק ז' ואנחנו נמצאים כעת במאפיה השרופה. התקופה היא תקופתו של הושע בן אלה והנביא הושע צועק ומקונן. הוא מתאר את האנרכיה בישראל, המלכים שהמליכו העם מדעתם, ההתרחקות מהמסורת, העגלים בהם דבקו, והאפסיות של ישראל בעיני אשור. והתחושה הכללית היא שאין יותר עם מי לדבר. עם ישראל כבר במדרון למטה ואין לאן לרדת יותר.

פרק ז' מלא בדברי תוכחה על שבט אפרים. אבל שבט אפרים זה גם כל אחד מאיתנו. יש כאן בפרקנו מוסר כללי לאדם, מוסר שנוגע בזהותו האישית של האדם ובמודעות העצמית שלו.

נבואות הושע על קשייהן וחוסר בהירותן מספקות לנו חלון הצצה לנבואות בניב אחר, הניב הצפוני.

כנסת ישראל מבקשת מהאל שיהיה לה כגשם, אך הוא מסרב ומבטיח להיות לה כטל (י"ד, ו). מה פשר הדו-שיח? ומה ניתן ללמוד מכך על הקשר הראוי בין ה' לעמו?

הברית עם הקב"ה כרוכה לעיתים בכאב, אך היד המכה היא גם היד החובשת: "כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ, וְיַחְבְּשֵׁנוּ" (א). אברהם אבינו הוא האדם שמצליח להתרומם מכאב ומוויתור פרטיים, ולראות את תמונת הברית הגדולה, המחייה.