לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

אלוקים איננו רוצה את מה שמחוץ לאדם. לא את רכושו, ואף לא את היקר לו מכל, את ילדיו. אלוקים רוצה דבר נעלה עוד יותר מכל אלה - הוא רוצה את האדם עצמו - "כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקיךָ" (ח).

כשהחברה רקובה ואי אפשר לסמוך על בני האדם, לא נותר אלא לקוות לה'.

"ואֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי

אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (ז-ח)

הזכרת בלק ובלעם, עמרי ואחאב - מתי נאמרה נבואה זו של מיכה?

נביאים רבים עסקו בנושא היחס לקורבנות, ומתוך הנבואות הרבות מצטיירת התמונה לפיה אין לקב"ה חפץ בקורבנות. ואכן, השמיעה בקול ה' קודמת לצורך בקורבנות. אין באמת ערך לקורבנות אם הם באים כתחליף לקיום המצוות ולעמידה בצו האלוקי. הקב"ה רוצה שהאדם יעשה משפט וחסד ואז בוודאי שגם הקורבנות יהיו רצויים בעיניו. 

האם יעדיף חזקיהו את נבואת ישעיהו שהציג את בת-ציון כיולדת חסרת אונים, או את דברי מיכה, שקרא לה ללדת את הישועה בכוח, והציג את דוד בחרבו כדמות המופת?

הביטוי "שמונה נסיכי אדם" (ד) מבטא את המהות של לוחמי עם ישראל לדורותיו. אותם האנשים שיוצאים למלחמות ישראל כנגד אויביהם לא הולכים כשכירי חרב וכמחרחרי מלחמה שמטרתם להרוג, אלא מדובר באנשים רוחניים, עדינים, שעיקר עניינם ורצונם לחיות חיי רוח, שנאלצים לקחת את הנשק לידיהם כדי להגן על עמם.

בעוד ישעיהו מותח ביקורת, מיכה קורא לבנות חומות, להתחזק במלחמה, ולהביס את האויב