הפיוט "מקהלות עם", נכתב לשמחת החתונה, כאשר הפזמון החוזר שלו משתמש בפסוק מתהילים נ"ג: "יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל". נהוג לשיר את הפיוט בקהילות חלב כאשר החתן עולה לתורה בשבת חתן. 

It is not overstating the case to claim that the entire Torah is a description of the relationship of the Jewish people and the land of Israel. From Rashi's opening comment (that the Torah begins with the story of creation to validate our claim to the land of Israel), to G-d's command to Abraham to go to Israel, to G-d's charge to Moshe at the burning bush that He will bring the Jewish people from Egypt to Israel (see Shemot 3:8), it is the land of Israel that is link between us and G-d.

Why does Sefer Vayikra end with a list of the rewards for observing the Torah and, even more prominently, a list of the dire consequences of disobeying its rules and regulations? Why aren't these warning s placed immmediately after the covenant at Sinai, or at the end of the Torah?

To be worthy of leaving Egypt, we need only ensure that our dealings are conducted honestly. However, in order to build a community in Israel, we must observe a more difficult mitzvah, the mitzvah of lending money interest-free.  

"אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה" (תהילים ס"א, ה)

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צו עמוד ב - צז עמוד א 

אמר רב יהודה אמר רב:

מאי דכתיב [=מהו שכתוב] "אגורה באהלך עולמים" (תהילים ס"א, ה)?

וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים?

אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה. 

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

מזמורנו דומה למזמור י"ד, עד כדי כך שהוא נראה כנוסח מקביל שלו. השוואה בין שני המזמורים מלמדת על שינוי משמעותי אחד ביניהם.

"לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ ועננו [וַעֲנֵנִי]" (תהילים ס', ז)

מדרש תנחומא (בובר) פרשת אחרי מות סימן יח 

אמר ר' אבהו: כל ישועה שבאה לישראל היא של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "עמו אנכי בצרה..." (תהלים צ"א, טו). רבונו של עולם, הואיל ואמרת "עמו אנכי בצרה", כביכול הוא נושע, "הושיעה ימינך וענני" (תהלים ס', ז), שאם אתה עונה אותנו הישועה שלך היא, שנאמר "ולכה לישועתה לנו" (תהלים פ', ג). 

 It is in the book of Vayikra that we put the Torah into practice--in the reverse order to Sefer Shemot. We begin with the laws of how to use the tabernacle, how korbanot can help us get close to G-d. As we move towards the end of the book, it is the laws of social justice that take center stage--laws such as not treating our workers like slaves. The link joining these two spheres, the laws between man and G-d and man and man, is the call to holiness. 

Being a kohen today is not what it used to be. While one may receive more aliyot and lead birchat hamazon on a regular basis, a kohen is bound by the many restrictions of the Torah without "reaping its benefits". There are strict and--in today's world of religious fluidity--at times, tragic restrictions on whom they may marry and whom they may bury. This, despite the fact that there is no Temple for them to work in, no sacrifices to bring, no regal clothes to wear, and no special food to eat.

What could be more natural and praiseworthy upon the dedication of that mishkan than bringing a sacrifice, specifically one “they were not commanded”? And Moshe—in the immediate aftermath of their deaths—implies that objectively, what Nadav and Avihu did was most worthy: “This is what G-d meant when He declared, ‘With those closest to Me, I shall be sanctified'”. So that begs the question: Why did they have to die?

 The only possible response is that of Aaron, the grieving father: “and Aaron was silent.” Any attempt to explain the unexplainable is unlikely to bring comfort, and runs the risk of making matters worse.