"אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי" (תהילים ס"ו, יח)
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד א
מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר (מלאכי ג', טז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". מאי [=מהו] "ולחושבי שמו"? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
דואג האדומי מתהלל ברעה בכך שדיבר לשון הרע על דוד ומספר על כך בראש כל חוצות, ועל זאת אומר דוד במזמורנו "מה תתהלל ברעה הגיבור?" (ג), אך מה פשר המשך דבריו "חסד אל כל היום" (שם)? מהו החסד אותו מייחס דוד לדואג?
מי הם הרשעים הנזכרים במזמור? ומה משמעות הדימוי של בני האדם לצמחים, עצים ופירות?
"בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵכֶם אָטָד" (י) אומר משורר תהילים במזמורנו. מה הם הסירים אותם רואה המשורר אל מול עיניו? ומהו טבעם העולה בעיני רוחו עת שהוא מדבר על הרשעים ועל גמולם?
"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהילים ס"ד, א)
רש"י לפס' ב:
מזמור זה דרשוהו בעלי אגדת תהלים על דניאל שהושלך לגוב אריות ויפה נופל כל לשון המזמור על האגדה. צפה דוד ברוח הקדש כל המאורע לו והתפלל עליו שדניאל מזרעו היה.
מלבי"ם לפס' א:
אמרו [דוד] כנגד דואג האדומי וריעיו אשר חרשו עליו רעה ונוקשו בפח אשר הכינו לו.
המזמור פותח בתחינה לישועה ומיד לאחר מכן עובר להודאה, אך מתי באה ההצלה? נראה כי בעצם העובדה שהצליח המשורר להתפלל בזה עצמו מונחת הישועה, עד כדי כך שהוא כבר מודה על הצלתו. כך ניתן להבין את הפזמון החוזר במזמור המבקש גילוי כבוד שמים בין בצרה ובין ברווחה.
מה הקשר בין מזמורנו ובין פרשיית "כהן משוח מלחמה"? ומה היחס בין תפילה למלחמה?
"יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ-דֹר וָדֹר" (ז)
נוהגים לשיר פסוק זה לכבודם של רבנים.
משמעותו המקורית של הפסוק היא ברכה למלך,
כפי שמפרש עמוס חכם ב"דעת מקרא":
לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:
עמודים
