"מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה" (תהילים ק"כ, ג)

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טו עמוד ב 

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא:

מאי דכתיב [=מהו שכתוב]: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה"?

אמר לו הקדוש ברוך הוא ללשון:

כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל,

כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים,

The Temple service was limited to the very few, possibly because, in the grand scheme of things, it actually was not so important.

The kohanim themselves only worked two or three days a year in the Temple; the rest of their time was spent as civil servants, as teachers of Torah amongst the people. Of course, as much of the work in the Temple was physically challenging—for example, the kohanim had to do their work while standing, and breaks were few and far between—it is not surprising that the retirement age was 50.

The Temple is a tangible symbol of our relationship to G-d - and that relationship is built outside the Temple in our day-to-day lives. 

כיצד המונח "נורא א-להים" מתיישב עם המשך הפסוק "הוא נותן עז ותעצמות לעם" (לו)? ומה פשר המילה "נורא"?

"הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קי"ז, א-ב)

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיח עמוד ב 

אמר רב כהנא: כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי שלח לו רבי: אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו משום אביך.

שלח לו, כך אמר אבא: מאי דכתיב [=מהו שכתוב]: "הללו את ה' כל גוים" (תהלים קי"ז, א)?

אומות העולם מאי עבידתייהו [=למה הם צריכים לשבח ש"גבר עלינו חסדו"]?

"הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קט"ו, טז)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד א 

רבי לוי רמי [הקשה]: כתיב "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד, א), וכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קט"ו, טז)

לא קשיא,

כאן - קודם ברכה [על האוכל],

כאן - לאחר ברכה.

"זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ" (תהילים קי"ח, כ)

ספרא אחרי מות פרשה ט 

"אשר יעשה אותם" (ויקרא י"ח, ה) -

היה רבי ירמיה אומר: אתה אומר מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה),

וכן הוא אומר "וזאת תורת", הכהנים והלויים וישראל לא נאמר כאן אלא "וזאת תורת האדם ה' אלהים" (שמואל ב ז', יט),

Based on a sicha by Harav Aharon Lichtenstein zt"l (adapted by Matan Glidai and translated by Kaeren Fish)

"בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז, הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" (תהילים קי"ד, א-ב)

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ה ד"ה ויבאו בני 

אמרו לו: רבי למדנו, באי זו זכות זכה יהודה למלכות?

Parashat Emor is well known for its containing the "parashat ha-mo'adim," the section dealing with the festivals.  In concluding its discussion here of the festival of Shavuot (23:22), the Torah reiterates the obligations of "leket" and "pei'a," various portions of one's field that he must leave for the poor.  Those who paid attention this past Shabbat know that we already encountered these mitzvot in Parashat Kedoshim (19:9).  Rav Moshe Feinstein suggests that these two references to these mitzvot signify two distinct aspects of the obligation.  In Parashat Kedoshim, the Torah se

            Parashat Emor features the prohibition against slaughtering an animal and its young on the same day (22:28). Most (or at least many) classical commentators understood this prohibition as intended to engender a sense of compassion within an individual.  The Torah issues a number of guidelines forbidding causing unnecessary trauma to animals, so that a person will develop within his persona the qualities of sensitivity and compassion.  This general theme is articulated most famously, perhaps, by the Ramban, in his discussion of the obligation of shilu'ach ha-kein – to send away a