הכרה בה'
לאחר יומיים ברצף שדגון נופל על פניו, הפלשתים מבינים שזה כבר לא יכול להיות מקרה והם נאלצים לחשוב מה הסיבה לכך.
המסקנה אליה הם מגיעים גאונית: "עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ה). על פי מצודת דוד, הפלשתים הבינו כי הפסל נמצא במצב הזה כי דגון רוצה להגיד להם שהמפתן הינו מקום קדוש ועל כן אסור לדרוך עליו. בעצם, בשלב זה, הם אינם מקשרים בין נפילותיו של דגון לנוכחותו של הארון שם!
הפלשתים ממשיכים להשאיר את הארון אצלם ופתאום "וַתִּכְבַּד יַד-ה' אֶל-הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם בעפלים [בַּטְּחֹרִים] אֶת-אַשְׁדּוֹד וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ" (ו)
רק לאחר שה' מעניש את הפלשתים בטחורים הם מבינים שהוא זה שגרם לכל הרעה שבאה עליהם וגם למה שקרה לדגון: "לֹא-יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ כִּי-קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ" (ז)
הפלשתים שמו לב לה' רק כשכאב להם, כאשר גופם נפגע. כאשר קורה משהו לדגון לא באמת אכפת להם, הם מסתפקים בתירוצים על מנת להסביר את שרואות עיניהם. רק כאשר כואב להם בגופם הם מצליחים להודות על האמת, להכיר בכוחו של הקב"ה ומתחילים לדון כיצד לפצות אותו.
ההתנהגות הפלשתים מגחיכה לנו את הדפוס שאותו אימץ עם ישראל לאורך כל הספר הקודם - אנחנו חוזרים אל ה' רק כאשר קשה וכואב לנו. כל עוד לא נפגענו, נמשיך להתעלם ממנו באלגנטיות.
נתבע מאיתנו להודות לה' ולעבדו גם בתקופות הטובות - לא רק כאשר רע לנו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
חורבן שילה
הפרק מדבר על חורבן שילה, החורבן הגדול, בה"א הידיעה. על מנת להבין את גודל החורבן, נעיין באזכורים נוספים שלו –
"כִּי לְכוּ-נָא אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם" (ירמיהו ז', יב-טו).
וגם בתהילים:
"וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּו וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד-צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. בַּחוּרָיו אָכְלָה-אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה" (תהלים ע"ח, ס-סד)
התנ"ך מציג את חורבן שילה כמשהו נורא, כטראומה לאומית. כאשר מנסים לדבר על חורבן מוחלט מדברים על חורבן שילה, המתרחש בפרקנו.
נשאלת השאלה – מדוע היה חורבן כה קשה? במה חטאו ישראל שנחרב המשכן?
כדי למצוא את התשובה לשאלה זו, נחזור לירמיהו. באותו הפרק מוכיח ירמיהו את העם על תפישתם: "אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיהו ז', ד). הנביא מוכיח את עם ישראל על בטחונם המלא בכך שהמקדש לא יחרב, אך ורק כי הוא מקדש.
גם בפרק שלנו נראה תופעה דומה: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (ג) העם חושב שהארון יציל אותו רק בשל היותו ארון הברית.
לא רק העם חושב ככה, אלא גם פלישתים, "וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱ-לֹהִים אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱ-לֹהִים הַמַּכִּים אֶת-מִצְרַיִם בְּכָל-מַכָּה בַּמִּדְבָּר" (ז-ח).
הפלשתים, וכמוהם עם ישראל, חושבים במונחים אליליים ומייחסים לארון כוח מיסטי משל עצמו, מעין נשק מכריע בכל מערכה. תפיסה כזאת של הארון מוטעית לגמרי - הארון הוא ארון הברית. הוא מייצג את הקשר בין העם לא-לוהיו, אין לו כוח עצמאי. אם נזכור זאת ונפעל למען חיזוק הקשר, ה' יושיענו מאויבינו - עם ארון או בלעדיו.
ברגע שאין זאת כך, ברגע שהמשכן וכליו מפסיקים לקשר בין שמיים לארץ ועוברים להיות בעלי כוח עצמאי, אין להם זכות קיום.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
חסדי ה' אינם תלויים במלך
"כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃ וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם׃ וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה'... וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח" (שמואל א י"ב, ח-יא)
לבאר להם טעותם בשאלם להם מלך -
וגם האל יתברך לא נתן לפניהם מלך אבל שלח לפניהם את משה ואת אהרן...
ולא נתן האל יתברך לפניהם כי אם נביאים ולא המליך עליהם מלך,
אם כן מבואר הוא שהיה שאלתם עתה מלך דבר בלתי ראוי.
אחרי היותם בארץ בזמן המלחמות
(יא) אבל שלח לפניהם שופטים את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל,
ועם היות שאינם מלכים הנה הצילו אתכם מידי אויביכם ותשבו בטח.
למה ניתח שאול צמד בקר?
"וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" (שמואל א י"א, ז)
שכמו שלא יחול רוח החיים בגוף החי רק בהיותו אבריו שלמים ודבוקים איש אל אחיו,
לא כן כשיתנתח לגזרים - יהיה לנבלה ולא יחיה עוד.
כן לא תחול רוח גבורה וחיי העם המדינים רק בהיותם צמודים יחד
ואיש את רעהו יעזרו מכל צר הצורר על אחד מאיבריהם,
לא כן אם יתפרדו הם כנתחי הבקר.
ועל זה אמר "כה יעשה לבקרו", מדה כנגד מדה.
על זה אמר "ויצאו כאיש אחד", כי השכילו מוסרו
ונתחברו כאילו כולם אברי איש אחד אשר ירגיש כל אבר הפרטי בצרת הגויה כולה.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
המנהיגות תלויה בהשראה
בחירת שאול למלך על ידי הנביא שמואל, כתהליך מודרך בכוח נבואה, פותחת לדיון שאלה נצחית: מהו הגורם המכונן ומצמיח מנהיגות? מה בין מרכיב מנהיגותי מולד לבין התהוות מנהיגותית ברגע של השראה?
בפתיחת פרק ט', בתיאור הנתונים המולדים של שאול, מתואר תחילה אביו של שאול: "ויהי איש מבן ימין ושמו קיש… בן איש ימיני גיבור חיל" (ט', א). שאול מוצג כבן קיש, בליווי תיאור תמציתי מעורר רושם: "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל עם" (שם, ב). לקורא היודע את אחרית שאול, אין מפלט מקריאה אירונית, המתעוררת מהתמקדות בתכונות שאול המתוארות כמכוונות להדגיש מתוך הנאמר, דווקא את מה שלא נאמר (כמו ראש ישיבה שהתבקש להמליץ על תלמיד למשרת רב בעיירה, ובחר לציין בהמלצתו: "הבחור מתפלל בדבקות וחשקה נפשו בתורה"). מומלץ להעמיד להשוואה את האופן בו מוצג דוד לראשונה בעיני שמואל: "והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי" (שמואל א ט"ז, יב).
בהמשך, בפרק י', לאחר יציקת שמן על ראש שאול ומשיחתו למלך, מתואר תהליך שינוי בהתהוות סגולותיו המנהיגותיות של שאול, לקראת צמיחתו למלך. התהליך מוצג כמטמורפוזה המובעת במילים: "וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכתה לאיש אחר" (י', ו). כאן מתגלה עוצמת המנהיגות כנובעת מהשראה גדולה, וכרוכה בתהליך שינוי. לתיאור זה של מנהיגות המתהווה בכוח השראה הבאה מידי שמיים, מקבילות רבות בתנ"ך. ביפתח הגלעדי נאמר: "ותהי על יפתח רוח ה', ויעבור את הגלעד..." (שופטים י"א, כט), ובשמשון נאמר: "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן" (שופטים י"ג, כה).
התופעה מוכרת לנו במסתורין האופף אותה: יש אנשים הנראים לנו כנטולי נתונים בסיסיים למנהיגות, אך לפתע בשעת מבחן הרואית, הם מתגלים כמנהיגים של ממש. וכן להיפך. יש אנשים הנראים כמגלמים את כל התכונות הנדרשות למנהיגות, אך ברגע המבחן מותירים בנו אכזבה. בהיבט זה תכונת המנהיגות שונה בגילוייה מתכונות אחרות כמו כישרון מוזיקלי, או כישרון אתלטי, לגביהן מצויים בידינו קריטריונים לבחינת פוטנציאל הגלום באדם בתכונות הטמונות בו.
בהדגשת המנהיגות כתופעה הבאה ברוח א-לוהים, ביקשו בתנ"ך ובעולם העתיק לבטא את התלות הגדולה בהשראת אל, כמו בתופעת היצירה האמנותית, כנאמר במעשה המשכן על בצלאל בן אורי: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלוהים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות ל"א, ב-ג).
התלות בהשראה מבטאת להבנתי, הכרה באקראיות הבלתי נשלטת של הכוח להנהיג, המגיע ונמוג כמו כוח היצירה. זהו הממד הדינמי בתופעת המנהיגות, בהיותה תכונה תלוית הקשר נסיבתי, שלעתים היא לגמרי חד פעמית. מנהיגות מתוארת כך כתופעה מתהווה וחולפת, ללא יכולת להבטיח את רציפותה. המנהיג הדגול מאתמול, אינו בהכרח מנהיג גם היום. זו נקודת המבט המובילה לתפיסת המנהיגות כתופעה מסתורית, אשר בבסיסה, אינה ניתנת לרכישה שיטתית באימון ובהקניה מודרכת.
באדיבות אתר 929
הרואה?
"וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ" (שמואל א ט', יט)
מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן ו
שמואל שהיה שקול כנגד משה ואהרן,
על שאמר לשאול "אנכי הרואה" (שמואל א ט', יט),
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה אמרת "אנכי הרואה"?
חייך למחר אני מראה לך אם רואה אתה,
שנאמר: "מלא קרנך שמן ולך (בא) [אשלחך] אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך" (שם ט"ז, א),
כיון שהלך מה כתיב? "ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו" (שם, ו),
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה הוא שאמרת "אנכי הרואה"?
"אל תבט אל מראהו... כי מאסתיהו" (שם, ז).
מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
חטא בני שמואל
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שמואל א ח', א-ג)
מסכת שבת, דף נה ע"ב עד דף נו ע"א
אמר רבי שמואל בר נחמני: כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, דכתיב "ולא הלכו בניו בדרכיו" (פס' ג), בדרכיו הוא דלא הלכו, אך לא חטאו...
שלא עשו כמעשה אביהם שהיה מחזר במקומות ישראל ודן אותם בעריהם...
והם לא עשו כן אלא ישבו במקומם כדי להרבות שכר חזניהם וסופריהם.