באדיבות אתר 929
כיצד הציל העם את יונתן ממוות?
"וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת" (שמואל א י"ד, מה)
אמרו שני טעמים:
א] גם אם חטא הלא הוא עשה הישועה הגדולה, והעם ימסרו נפשם עליו כמו שמסר נפשו עליהם, ויגינו עליו.
ב] חלילה לאמר עליו שחטא ושיפול אף אחד משערת ראש נזרו ארצה, אחר "כי עם אלהים עשה היום הזה" ודבקה בו ההשגחה האלהית, איך יצוייר שיחטא ואשם בזדון??
ובודאי המליצו עליו שהיה שוגג,
ושלא אכל לחם רק טעם דבש,
ולא נחשב לו חטא רק לפי מעלתו שעם אלהים עשה היום הזה והקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה לעשות לו שגגות כזדונות, ולא יתחייב מיתה כעובר במזיד.
... "ויפדו העם את יונתן", שהשתדלו ששאול יתיר לו את נדרו, והיה לו פתח חרטה על ידי שאמרו העם "היונתן ימות?!".
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
צל כבד
בתנ"ך מופיעים כמה וכמה סיפורי הכתרה עם דפוס קבוע – הצעת המינוי, דחיית המינוי על ידי המועמד, עידוד וחיזוק בתוספת אותות או ניסים שניתנים לשם כך. מבנה מעין זה נראה אצל משה, ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל, גדעון - וגם שאול, בפרקנו.
עם זאת, ניתן למצוא מספר שינויים משמעותיים בדפוס הזה אצל שאול.
ראשית, בעוד שלכולם נגלה ה' ישירות, לשאול הוא נגלה כל הדרך על ידי מתווך - שמואל.
שנית, מוזכרים לנו במפורש אנשים שהתנגדו למינוי - בני הבליעל שאמרו "מה יושיענו זה" (כז). בשונה מהדפוס הרגיל, שבו ההתנגדות נובעת רק מענוותנותו של המועמד, כאן גם אנשים מהשורה מערערים עליו ומסרבים לקבל את מלכותו.
שלישית, למרות ששאול קיבל את האותות וזכה ל"לב אחר" (ט), הוא עדיין מנסה להתחמק מהמינוי - הוא נחבא אל הכלים, ונמנע מלנהוג בעצמו גינוני מלכות לאחר המעמד במצפה.
השינויים הללו לא מבשרים טובות על המלך המיועד של עם ישראל והצלחתו בתפקיד. אם נצרף אליהם את הנאום של שמואל לעם בפתיחת המעמד במצפה, שתולה את רצונם במלך במאיסתם בה', נקבל תמונה אנטי מלוכנית בעליל - הן דעת שמיים לא נוחה מהמינוי, הן דעת המיועד לא נוחה מהמינוי, הן דעת העם לא נוחה מהמינוי.
כבר מהפרק הראשון של שאול כמלך, התנ"ך מטיל צל כבד על מלכותו והצלחתה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
Torah Study and the Responsibilities of the Levites
Parashat Bemidbar discusses the responsibilities of the Levites, and it appears that they are divided into a number of different tasks, including: transporting the Mishkan and its vessels, dismantling the Mishkan in preparation for travel and reassembling it when encamped, and general responsibility for guarding and preserving the Mishkan, as we find, “the Levites shall stand guard around the Tabernacle of the Pact” (Bemidbar 1:53). An examination of these different tasks reveals that, in some respects, they are contradictory. On the one hand, the Levites must dismantle the Mishkan and assemble it. On the other hand, they must guard and preserve the Mishkan as they carried it.
Dismantling and assembling
The work of dismantling and assembly symbolizes an essential need for renewal, the need to dismantle and reassemble basic elements on a daily basis. This act of taking apart and putting back together is familiar to us as the work of watchmakers, plumbers and so forth, who are called upon to dismantle an entire mechanism – they remove pieces, replace them, disconnect and reconnect – until the whole thing is reassembled like new. This is also the work of chemists, physicists and engineers toiling in laboratories. They must identify basic materials and isolate variables in an attempt to uncover the foundations of a natural process, and, using that knowledge, to synthesize and build on it.
Those who study in the beit midrash are also familiar with the act of dismantling and assembly. Many issues tackled in the beit midrash require study and clarification. The student must take apart the text component by component until the core of the issue is understood. From there the student begins the process of “rebuilding,” brick by brick, until a new, magnificent structure of Torah has been erected, polished and shining, clearer than it had never been before.
This task is not incumbent only on students in the beit midrash; it is also the duty of halakhic authorities. Contemporary issues bring people to their door with questions of Jewish law, and they have the responsibility of dismantling prior assumptions in order to study and reexamine fundamental issues of halakhah, and to reassemble them so that they respond to the needs of the community in today’s world. This sacred work requires a deep understanding of the component parts that make up the halakhah, as well as the reality on which concrete halakhic conclusions are based. The task of the Levites to dismantle and reassemble also required them to be constantly attentive to the changes taking place around them.
Guarding and carrying
The Levites’ additional responsibility was to guard and preserve Mishkan haEdut – the “Tabernacle of the Pact” – and to carry the holy vessels. After all the dismantling and reassembly, it was the Levites who were entrusted to guard the sacred space. The subject of conservation – of guarding and preserving – is, today, a world-wide concern that occupies and distinguishes the current generation. We find this in mundane realities like canned goods – “preserves” – and the presence or absence of preservatives in our foods, to laws in Israel and around the world that protect rare plants, limit the hunting of endangered animals, and more. Awareness of the necessity of wolves or turtles in our region, and world celebrations of the birth of a young panda bear, serve as testimony to the general concern with preserving our past.
The power of preservation, as strong as it is, also provokes a counter-reaction, as has been evidenced by the destruction of the ancient ruins of Mosul, the Temple in Palmyra, etc. There was good reason for the world to be horrified by the destruction of these remnants of the past, and as a precautionary measure, archaeologists set out to photograph important sites in 3D files, out of concern that they are also likely to disappear. There are parallel efforts to preserve genetic codes of extinct species and to save them as digital files, out of concern over the danger of extinction of various flora and fauna. These preservation efforts may indicate that at the moment when there is concern that the world is dying, we are obligated to guard the past and hold onto it to the best of our ability.
Preservation is an important tool in the beit midrash, as well. Identifying the values on which a given topic is based, is like searching for a gemstone; it is an inseparable part of beit midrash study. Perhaps this is most evident in the area of Jewish law, inasmuch as the value of preserving tradition is a given in halakhah. Maimonides referred to the sages as “the copyists of the oral traditions,” even as he was fully aware of his many innovations in Jewish law. Preservation and guarding are an essential part of the Levites’ work.
The dangers of dismantling and assembly is well known, for a Frankenstein-like monster can be created. On the other hand, preservation also has its drawbacks, as it is also a process whereby memory can become frozen. Over-reliance on the past can convert a vibrant contemporary reality into a set of digital files.
In truth, these apparently contradictory responsibilities are actually two sides of the same coin. Both aspire to respond to the essential need of evoking meaning. It is the individual who dismantles and assembles properly who is the one who truly fulfills the challenge of preservation. For conservation is not mere restoration, nor does it fix the existing situation in place. Rather it is an attempt to express age-old ideas while making use of new tools. This is the role of the Levites. This combination is the source of inspiration.
In his commentary, the Netziv suggests that this idea is found in the Torah, when it speaks of “standing guard around the Tabernacle of the Pact” –
…We can further explain, that it is a further clarification of what follows, that is, another type of superficial guarding, for the Tabernacle of the Pact represents the strength of the Torah, which protects the Jewish people…
And now, God commands that the Levites stand guard around the Tabernacle of the Pact, meaning that they should engage in the study of Torah, and by that merit, the people of Israel will be protected, just like the power of guarding the Pact.
(Ha’amek Davar, Bemidbar, 1:53)
In these words, the Netziv adds to the deep significance of Torah study. This complicated responsibility – the task of sitting among those devoted to the study of Torah and those who rule on matters of Jewish law – is a fulfillment of the verse: “Were not Your teaching my delight I would have perished in my affliction” (Tehillim 119:92). Ultimately, it is the study of the genetic code of the Jewish people. The beit midrash serves as our laboratory, where we assemble and dismantle, serving to guard and preserve the nation. In the words of Rav Sa’adiah Ga’on: “Our nation is a nation only by virtue of its Torah.”
תוכחה סמוך למיתה
"הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ. אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה. וַיֹּאמֶר עֵד" (שמואל א י"ב, ג-ה)
ספרי דברים פרשת דברים פיסקא ב ד"ה דבר אחר
ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה:
כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו,
ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו,
ושלא יהא בלבו עליו,
וכדי שיפרשו ממנו בשלום שהתוכחה מביאה לידי שלום...
וכן אתה מוצא בשמואל שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה שנאמר: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו... ויאמרו לא עשקתנו וגו' ויאמר אליהם עד ה' בכם... היום... ויאמר עד".
ספרי דברים - מדרש תנאים לספר דברים מבית מדרשו של רבי עקיבא. הוא מכונה, יחד עם שאר מדרשי התנאים, 'מדרש הלכה' משום שיש בו עיסוק נרחב בהלכה (מה שאין כמעט במדרשים מתקופת האמוראים) אולם יש בו גם הרבה דרשות אגדה. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
אשם פלשתי
שם העצם "אשם" בתנ"ך מתייחס כמעט תמיד לקרבן האשם, המכפר על עבירות חמורות וקשות במיוחד. ניתן להניח שאין זה בחינם שכלי הזהב שהביאו הפלשתים יחד עם הארון כונו אשם, אלא שהם באמת נועדו לכפר על חטאי הפלשתים.
כאשר אדם פוגע בזכויות הקניין של אדם אחר, הצעד הבסיסי בדרך לתיקון החטא ולכפרתו הוא לתקן את הנזק שנגרם - "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה', כג). בדרך כלל, אם האדם יוזם את תיקון הנזק בעצמו, הוא גם פטור מכל תשלום אחר - האדם גרם נזק, הוא התחרט עליו ותיקנו; אין צורך בצעדים נוספים.
אולם, יש מקרים שבהם המנגנון הפשוט הזה לא מספיק - כאשר בחטא שבין אדם לחברו מעורבת גם פגיעה במישור שבין אדם למקום - כאשר אדם הסיג גבול שמיים, כביכול (ויקרא ה', יד-יט); או כאשר במסגרת ההונאה האדם נשבע לשקר (שם, כ-כו); ועוד דוגמאות.
במצב כזה, יש צורך לערב את הקב"ה בתהליך הכפרה. על האדם לשלם לצד הנפגע, מלבד סכום הפגיעה המקורי, גם חומש (תוספת של רבע מהנזק המקורי) ולהקריב קרבן אשם. האדם פונה לה' ומתוודה - אינני יכול לתקן את אשר עיוותתי. אני מתנער מחטאי וקונס את עצמי; ומבקש ממך שתסלח לי, לפנים משורת הדין, ותציל את נפשי משאול (על פי רמב"ן על התורה, ויקרא ה', טו).
גם בפרקנו, חטאם של הפלשתים השפיע גם במישור האנושי - גזלת עם ישראל מאוצרותיו היקרים, וגם במישור האלוקי - בביזוי הארון והצגתו כנכנע לאליל הפלשתים.
על מנת לכפר על החטא ולהסיר מעליהם את קצף ה', עליהם להשיב את הגזילה וגם להוסיף "קרבן" - כלים שיוקדשו לה', ויסמלו את כניעתם לו ואת בקשתם לסליחה - זהו קרבן האשם.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
בן מי זה הנער?
"וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי" (שמואל א י"ז, נה)
מדרש שמואל (בובר) פרשה כב סימן א
"וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר... בן מי זה הנער" -
וכי לא היה מכירו?!
ואתמול הוא משלח ואומר לישי:
"יעמוד נא [דוד] לפני כי מצא חן בעיני" (שמואל א ט"ז, כב),
והכא [=וכאן] הוא שואל עליו??
אלא כיון שראה ראש הפלשתי בידו,
אמר לאבנר בן נר: צא ובדוק מאי זו משפחה הוא -
אם מפרץ הוא - מלך הוא, ואם מזרח הוא - שופט הוא.
והיה שם דואג האדומי, אמר:
אפילו מפרץ הוא - פסול, לא בן רות המואביה הוא?
אמר לו אבנר: [ולא] כבר נתחדשה הלכה 'עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית',
אמר לו: אם כן - 'מצרי ולא מצרית, אדומי ולא אדומית'.
אמר לו: האנשים הללו למה נתרחקו? לא על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ובמים?
היה להם להוציא הנשים [לקראת נשים].
נתעלמה הלכה מאבנר לשעה.
אמר לו שאול לאבנר: הלכה שנתעלמה ממך, צא ולמד משמואל ובית דינו.
כיון שבא אצל שמואל, אמר ליה [=לו]...
"כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מ"ה, יד) - הא לאיש לקדם ולא לאשה,
"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור" (דברים כ"ג, ה) - הא לאיש ליתן שכר אבל לא לאשה.
מדרש שמואל - נקרא גם אגדת שמואל ולפעמים נקרא בטעות "שוחר טוב". רוב מאמריו מלוקטים מתלמוד ירושלמי וממדרשים קדומים, כמו פסיקתא, תנחומא ורבה, והוא אספם על סדר הכתובים.נזכרים בו אמוראי ארץ ישראל. ישנה מחלוקת מתי חי מסדר המדרש, בין 1000-1040, בתקופת הגאונים, או בזמן קדום יותר.
ניגון של רועה
תיאור כניסתו של דוד למרכז הפעילות מושפע מאישיותו הפיוטית. אפילו שמואל, איש הרוח הגדול, מתקשה לאבחן בתחילה את ייעודו של דוד ונותרת כל העֵת אווירה של סוד וכיסוי. כאשר שמואל רואה את בנו הבכור של ישי, אליאב, הוא מגיב במשפט המשמעותי: "וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ" (ו), אלא שהקב"ה מודיעוֹ שלא אליאב יהא מלך לישראל כיון ש"הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (ז). מכאן אנו חשים עוד יותר שהמועמד למלכות אמור לבטא איכות פנימית נדירה וכפי שסגולתו של השיר בפנימיותו כך טבעוֹ המיוחד של המלך העתידי. ולאחר שכל האחים עוברים על פניו "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן..." (יא). השימוש בהטיה "שאר" במקום 'נשאר' נדיר ביותר ומקרב אותנו עוד יותר לאווירה השירית. ואז מופיעות המילים המתארות לראשונה ישירות את דוד: "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי..." (יב). לא רק שאווירת שיר השירים כאן, אלא הביטוי "עִם יפה עינים" בִמקום 'וְגם יפה עינים', משאיר אותנו בשורות פיוטיות וזאת בנוסף לחשיפת השם דוד רק בפסוקים הבאים.
הופעתו המורכבת כניגון של דוד, הולכת ומתעצמת בהמשך. דווקא הוא שנבחר להיות המנגן בכינור שירגיע את רוחו הסוערת של שאול, לכאורה ללא כל קשר למשיחתו למלכות, הופך כאן דרך הניגון למלך. ובפרק י"ז תתרחש הופעתו הנוספת של דוד כמי שנלחם עם גלית וגם כאן לכאורה יתגלה הוא לשאול לראשונה ואף יזכה לכך ששאול עצמו ילבישנו את מדיו! אכן כבר מתחילת הדרך מסתברת לנו המורכבות הפלאית וְהמפתיעה בין המשורר והמלך המתגוררים יחד באישיותו של דוד המלך.
באדיבות אתר 929
מדוע נלקחה המלוכה משאול?
גם מלכים כשאר בני אדם חוטאים. דוד חטא בחטא בת שבע ותשובתו התקבלה. אחאב חטא ברצח נבות היזרעאלי ותשובתו התקבלה, לפחות בחלקה. מדוע שאול לא זכה לאותה מידת חסד הניתנת לשבים בתשובה?
שאול כמו דוד ואחאב אחריו, הודה מיד בחטאו והתחנן לכפרה: "ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ה'... ועתה שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחווה לה'" (כד-כה)
דוד הודה בחטאו באומרו: "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה'" (שמואל ב י"ב, יג) ותשובת נתן הנביא הייתה: "גם ה' העביר חטאתך לא תמות" (שם).
אחאב הודה בחטאו והביע חרטה גלויה, כנאמר: "ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה, ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט" (מלכים א כ"א, כז). תגובת ה' לאליהו לנוכח כנות תגובת אחאב הביעה את החסד הטמון בכוח התשובה כנאמר לאליהו: "הראית כי נכנע אחאב מלפני, יען כי נכנע מפני, לא אביא הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו" (שם, כט).
התלמוד (סנהדרין צ"ו, ע"א), אמר על נבוכדנצר מלך בבל, שפסע שלוש פסיעות לכבוד הקב"ה, ונתנו לו על כך מלכות לשלושה דורות. רק תשובת שאול נחסמה באמירת הנביא שמואל: "לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל" (כו). מדוע דווקא שאול נענש יותר מכל המלכים האחרים? מעניין לציין כי במושגי המבחן המוסרי בן דורנו, חטא שאול נראה חמור פחות מחטאי דוד ואחאב. זה רק מעצים את השאלה, מה כה בלתי נסלח בחטא שאול?
הצעה להסבר: לא הדירוג בסולם העיוות המוסרי הוא שמוביל כאן את עוצמת ההסתייגות משאול, כמו עצם העניין הכרוך בכישלונו התפקודי של שאול כמלך. כנראה מלך נשפט אחרת מאדם מן השורה כי הוא נתבע קודם כל למימוש סמכותו וריבונותו השלטונית גם כנגד העם. דוד, אחאב ונבוכדנצר חטאו כלפי אדם וכלפי האל, אך לא גילו נכות וחולשה בעצם יכולתם למלוך ולשלוט. שאול כאדם רגיל מן השורה יכול היה לשוב בתשובה שלמה ומלאה, אלא שהוא כשל במימוש ריבונותו כמלך, כפי שהודה בפני שמואל באומרו: "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (כד). במקום הזה, גם אם ישוב בתשובה שלמה, מלך הוא אינו יכול להמשיך להיות. תשובת שאול מזכירה את דברי אהרון למשה לאחר חטא העגל: "אל יחר אף אדוני, אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שמות ל"ב, כב). אהרון הכהן, חטא ממש בחטאו של שאול. לא היה בכוחו לעמוד נגד דרישות העם. אולם אהרון לא היה מלך. לכן תשובתו של אהרון התקבלה. והוא היה יכול להתמנות לכהן גדול, אבל לא להיות מלך.
מתגלה כאן עמדה ברורה על מבחנו העליון של מלך: מבחן מימוש הריבונות. כל עוד הוא עומד במבחן זה, גם אם חטא, אם הביע חרטה יש ביכולתו להמשיך ולמלוך. זו עמדה מוסרית המכירה בייחודו של מבחן המלך. שאול כשל במבחנו כמלך ומכאן אין דרך חזרה.
באדיבות אתר 929