מביטחון לחרדה

 

אם שאול היה יכול הוא היה חותם את סיפור חייו בפרקנו. "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו... וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל..." (מז-מח). ברגע הזה שאול נמצא 'על הסוס'. הבחור הנחבא אל הכלים גייס את עוצמתו הפנימית, והנה הוא מתגלה כלוחם ללא חת, שעיני כל ישראל נשואות אליו. אבל סיפור חייו של שאול לא מסתיים כאן. הוא נמצא כעת בראש ההר, והתהום פרושה לרגליו. ואנחנו הקוראים יודעים היטב שהוא עתיד להידרדר עמוק עד לתחתיתה של התהום.

המדרש (פסיקתא דרב כהנא פרשת החודש) מזהה אצל שאול תבנית החוזרת שוב ושוב בסיפורי המקרא ובחייו של האדם.
"תני ר' ישמעאל: עד שלא יחטא אדם נותנין לו אימה ויראה, וכיון שהוא חוטא נותנין עליו אימה ויראה".

ר' ישמעאל מתאר לנו מציאות מוכרת. אנשים מלאי עוצמה, מגיעים לעתים לנקודה בחייהם שבה חטאיהם קמים עליהם. החטא, יהא אשר יהא, לא נותר בצד, הוא משפיע עמוקות על מהלך החיים. אדם ששלט באנשים, שידר עוצמה וחיוניות, עלול להפוך לעלה נידף, יצור רדוף פחדים. אדם ששלט בפחדיו או הטיל מורא על אחרים ("נותנין לו אימה ויראה"), הופך לנשלט על ידי פחדיו ("נותנין עליו אימה ויראה").

דרכו של המדרש לחשוף את הקורא למלוא עוצמתה של התופעה, היא להציג מול הקורא קולאז' של פסוקים שיוצרים חוויה מצטברת אצל הקורא. המדרש מעביר לנגד עינינו פסוק אחר פסוק, סדרה של תמונות אנושיות. תחילתה של הסדרה באדם הראשון, וסופה - שאול המלך.

אדם הראשון: "עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע את הקול ועומד לו על רגליו, "וישמעו את קול אלהים מתהלך בגן לרוח היום" (בראשית ג', ח), וכיון שחטא היה שומע את הקול ומתחבא, "ויתחבא האדם ואשתו" (שם)". אדם הראשון שיכל להתהלך בגן עדן בקומה זקופה לצד א-לוהים, חוטא והופך ברגע ליצור מפוחד המקטין קומתו ומתחבא בצל העץ.

בהמשך מתאר המדרש נפילה מביטחון ועוצמה לחרדה ופחד, בתמונות נוספות - עם ישראל, דוד. הקורא העומד מול המדרש חווה באופן מועצם את אותו תהליך החוזר שוב ושוב - מעוצמה לחרדה. רגע לפני המפגש עם הדמות האחרונה במדרש - שאול, מופיע מלך אחר - שלמה. שלמה, המלך האדיר בתולדות המלוכה בישראל, מתואר בפסוק בשיר השירים כך: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג', ז-ח). שלמה, האיש שרדה "בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה", שוכב במיטתו מוקף שישים גיבורי מלחמה המגנים עליו בשל פחדיו.  

המסע המדרשי הזה בנבכי הנפש האנושית הפותח באדם הראשון, מסתיים בדמותו של שאול: "עד שלא חטא שאול מה כתוב בו? "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל" וגו' (שמואל א י"ד, מז), מה הוא "יַרְשִׁיעַ" (שם), נִצֵחַ. וכיון שחטא מה כתוב בו? "וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד" (שמואל א כ"ח, ה)".

נביט מסביב, ימין ושמאל, כמה קרוב הוא המרחק שבין ראש ההר לתחתית התהום.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפה לשמואל א פרק טו

Volver al capítulo

מפה לשמואל א פרק יד

Volver al capítulo

בובה בצורתו של דוד

"וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד" (שמואל א י"ט, יג)

 

התרפים - הם העשויים בצורת אדם.

מהם לעבודת כוכבים ומהם לצורת אדם ידוע.

והנשים היו עושות על צורת בעליהן להסתכל בתארו מרוב האהבה.

 

 

 

מצודת דוד ומצודת ציון - פירושים על הנ"ך שכתבו רבי דוד ובנו רבי הלל אלטשולר. רבי דוד בן רבי אריה לייב אלטשולר חי במאה ה-17 בפראג. הוא חיבר את פירוש 'מצודת דוד', שהושלם וחולק לשני פירושים על ידי בנו רבי הלל. 'מצודת דוד' הוא פירוש המסביר את תוכן הפסוקים על פי הפשט, בלשון ברורה וקצרה. 'מצודת ציון' מבאר את המילים הקשות.

Volver al capítulo

על אהבה ועל קנאה

"כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (שיר השירים ח', ו)

 

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ח

דבר אחר: "כי עזה כמות אהבה" - 

אהבה שאהב יהונתן לדוד

שנאמר: "ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א י"ח, א). 

"קשה כשאול קנאה" - 

קנאה שקנא שאול לדוד

שנאמר: "ויהי שאול עוין את דוד" (שם, ט).

 

 

 

שיר השירים רבה - מדרש אגדה על שיר השירים. רש"י מזכירו בשם 'מדרש שה"ש', נקרא גם 'מדרש חזית' מפני שהוא מתחיל בדרשת הפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו" (משלי כ"ב). בילקוט שמעוני הוא נקרא לעתים בטעות 'פסיקתא רבתי'. המדרש מסודר כסדר מגילת שיר השירים, והוא מחולק לשמונה פרשות, הזהות עם הפרקים של המגילה. לדעת ילינק שיר השירים רבה הוא לקט ממדרשים שונים: התלמוד ירושלמי, פסיקתא דרב כהנא, מדרשי בראשית רבא וויקרא רבא, פירושים מסדר עולם רבה, ספרא, ספרי ומכילתא. הוא קודם לפסיקתא רבתי, ונתחבר בערך במאה השמינית.

Volver al capítulo

Itamar

Parashat Naso describes the census taken among the Tribe of Levi, together with the various responsibilities incumbent on each of the Levite families. The family of Kehat (whose census and job description appear at the end of Parashat Bemidbar) is responsible to carry the holy vessels, the family of Gershon carry the cloths of the Mishkan, its coverings, and the screen for its entrance, the family of Merari carry the planks, the bars, the posts, and the sockets of the Mishkan. According to the rabbinic sages, these jobs were divided up based on their importance. Carrying the vessels from the Mishkan was perceived as the most important job, carrying the cloths was less significant, and the least important job was to carry the planks and posts. From this description of the division of labor, it appears that while the Mishkan was being taken apart or put together, different families were involved in the various stages. When it was being taken apart, the Kehat family began while the Merari family finished, and when it was being put together, the opposite took place.

 

The kohanim were put in charge of these activities, but it is important to note how the Torah expresses that responsibility – differently for different families.

 

Regarding the work performed by the Merari family we find:

“Those are the duties of the Merarite clans, pertaining to their various duties in the Tent of Meeting under the direction of Itamar son of Aaron the priest” (Bemidbar 4:33).

 

Regarding the work performed by the Gershon family we find some level of repetition:

“All the duties of the Gershonites, all their porterage and all their service, shall be performed on orders from Aaron and his sons; you shall make them responsible for attending to all their porterage.

Those are the duties of the Gershonite clans for the Tent of Meeting; they shall attend to them under the direction of Itamar son of Aaron the priest.” (Bemidbar 4:27-28).

 

When it comes to the work performed by the Kehat family, we find more specific instructions. Aharon and his sons are commanded to first cover all of the holy vessels, and only afterwards do the members of the Kehat family come to carry them. In addition, we find: “Responsibility shall rest with Elazar son of Aaron the priest for the lighting oil, the aromatic incense, the regular meal offering, and the anointing oil—responsibility for the whole Tabernacle and for everything consecrated that is in it or in its vessels” (Bemidbar 4:16). Furthermore it says: “Do this with them, that they may live and not die when they approach the most sacred objects: let Aaron and his sons go in and assign each of them to his duties and to his porterage” (Bemidbar 4:19).

 

The Maharal comments on the differences between the supervisory role that the kohanim were commanded to play:

It appears that there were three separate responsibilities –

The work of the Kehat family, whose job it was to carry the Holy vessels (v. 15), and because of its importance, Aharon’s son, Elazar, was appointed to supervise them (v. 16);

The work of the Merari family was last. They carried the planks that made up the Mishkan (v. 31), and Aharon’s son, Itamar, was appointed to supervise them (v. 33);

Gershon’s work fell in between the other two, which is why the Torah appoints general supervision over that work by Aharon and his sons, since the middle always is a general type of thing, since it wavers between the two sides.

Since the work of the Gershon family was in the middle, between the jobs of the Kehat family and the Merari family, that work was general work, since it wavers between the two. This is why Aharon and his sons supervised.

(Gur Aryeh, Naso)

 

The Maharal’s approach suggests that the level of supervision diminished when dealing with carrying things of lesser importance. This is why Elazar was responsible for supervising the work of the Kehat family, while Itamar supervised the work of the Merari family, with shared responsibility over the work of the Gershon family.

 

An alternative approach would be to distinguish between the role of Elazar who served as “Interior Minister” and Itamar who served as “Exterior Minister.” Responsibility for the cloths and coverings – which serve as the bridge between inside and outside – was shared. According to this, the distinction should not be made between “more important” and “less important” jobs, but jobs that require different strengths and abilities. The people given responsibility for the holy vessels must pay close attention to beauty and aesthetics, while those responsible for the planks, the bars and the posts must focus on the strength of the various components. Both may be responsible for a job of “porterage,” but that is where the similarity ends. In practice, just as there is a huge difference between the Minister of the Interior and the Minister of the Exterior in terms of the tools that must be mobilized for the purposes of their work, so, too, is the gap between the supervision of these two responsibilities. We know that when dealing with internal matters one must use kid gloves and consider issues of stability and social cohesion – sometimes even at the expense of security considerations – and that when focusing on external threats we do the opposite. It is the same story regarding the responsibilities of the Levites and the kohanim when it comes to carrying the Mishkan.

 

On its most basic level, the purpose of supervising workers is to create a work situation that is organized and orderly, in an attempt to create ideal coordination between workers, arrange set schedules for the workers, etc. Hassidic thought understands supervisory responsibilities in another way. The kohanim, who descend from Aharon, are viewed as symbolizing hesed – mercy. It was understood that Itamar followed his father, Aharon’s footsteps and was known as someone who loved and pursued peace. The Levites represent the quality of justice, of judgment. Elazar’s job obligated him to instill fear and reverence for the holy vessels; Itamar’s job was to soften the laws, and to ensure that the work of carrying did not become perceived as a technical task that required certain things to be done. His job was to transform this work into an experience of Holy service and of standing before God (Ohev Yisrael).

Volver al capítulo

אירוע מכונן

 

בפרק שלנו דוד נמצא בשיא שפלותו – מחד הוא מורחק מעמו, משבטו, מאידך גם הפלשתים כבר לא רוצים אותו. ואז הוא מגיע לעיר שלו, העיר שבה לכאורה היה מוגן, וגם שם הוא מגלה שהכול נלקח ממנו.

על חוויה זו דורש ר' יהושע בן לוי שלושה פסוקים מספר תהילים (פרק כ"ז, א-ג):

"לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד:

 בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:

 אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ".

וכך הוא אומר במדרש (ויקרא רבה פרשה כא):

"בקרב עלי מרעים", אילו עמלקיים -  "ועמלקי פשטו אל נגב ואל ציקלג" (ל', א).

"לאכל את בשרי" – "ושתי נשי דוד נשבו" (שם, ה).

"צרי ואיבי לי [המה כשלו ונפלו]" – "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" (שם, יז). ...

מיכן ואילך אמר דוד "אם תחנה עלי מחנה" שלעמלקיים, "לא יירא לבי".

"אם תקום עלי מלחמה" שלעמלקיים, "בזאת אני בוטח".

הרבה אנשים היו נתקלים במשבר כזה למרות סופו הטוב ולא היו מצליחים להשתקם או להעמיד את עצמם שוב במקומות מסוכנים כאלה. אך המדרש, בהצמידו את האירוע לפסוקים אלו, הופך את נקודת המשבר הזאת, שבה נשבו הנשים והילדים בידי העם השנוא מכולם, לנקודת מבחן - שהניצחון שבה הופך להיות נקודת המשען: מהיום בכל פעם שדוד יעמוד לפני מלחמה, הוא ידע במי להאמין ועל מי לסמוך.

היכולת לקחת נקודת שפל שמסתיימת בעלייה ולהופכה לסמל, לדגל ולאות שהולכים אחריו היא מכוחם של מנהיגים שכולנו הולכים אחריהם.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מנתק לחיבור

 

סופו של שאול הולך ומתקרב במהירות. הוא חש בזאת היטב. הוא מנסה בכל כוחו לנסות ולפענח את העומד להתרחש. הוא מבין היטב שה' סר ממנו. אם בעבר רוח ה' הפעימה אותו ונתנה לו שאר רוח ועוצמות פיזיות ורוחניות, הרי צעדיו בחלק האחרון של ימי מלכותו, היו של אדם שאיבד כליל את המצפן שלו. והוא נע ללא כיוון ברור, נידף כעלה ברוח, ולמעשה הפך להיות למלך אובססיבי לענין אחד: תפישתו של דוד והוצאתו להורג.

לא ייפלא איפוא, שהפלשתים נקבצו שוב ושוב, בניגוד לימיו של שמואל הנביא, כדי לכבוש שטחים נוספים מידיו של שאול ולהגיע למצב שבו הם יהפכו לשליטי הארץ הזאת. הם היו מודעים היטב לחולשה של מלכם של שבטי ישראל, ובמיוחד לכך, שכל מעייניו נתונים לרדיפתו אחרי דוד. יש לשער שהם הבינו היטב, שגריעתו של דוד ממצבת המפקדים של צבא שאול, החלישה את יכולת הלחימה שלו. הרי דוד ישב אצל אכיש מלך גת הפלשתי, ועקב כך, אכיש ידע היטב, לפי מה שסיפר לו דוד, את המתרחש בין דוד לשאול, על כל ההשלכות המדיניות והצבאיות שנבעו מכך.  

ואכן, הפלשתים מתכנסים בחלק הצפוני של הארץ, בעמק יזרעאל, הרחק ממקום מגוריהם בדרום. הם ינסו להגיע להכרעה אסטרטגית, ולשלוט גם בצפון הארץ, כשמטרתם הסופית לשלוט על הארץ כולה. רוחו של שאול בשפל המדרגה, אומץ לבו המפורסם עזבהו. שמואל הנביא מת זה כבר. ולכן, עכשיו, בעת המצוקה, שאול מנסה לחזור אל השיטות הישנות, אותן עזב מזמן. שאול חוזר לשאול בה' בכל השיטות: בחלומות, באורים ותומים, בנביאים ושוב דבר לא עוזר. אין תגובה. גם תגובה שלילית היא תגובה. אבל כאן, הנתק מוחלט. הוא ניתק אחרים מחייהם, ממשפחותיהם, הוא ניתק עצמו, בשגעונו, מא-לוהיו, משמואל אביו הרוחני, מכל שיקול הגיוני ומוסרי. לכן בימיו האחרונים, כל השפע הרוחני נותק ממנו. זה היה מקור פחדיו האמיתי.

שאול לא משלים עם הגזרה הזאת. בניגוד לכל עמדותיו הקודמות ולציוויים הא-לוהיים, כפי שעשה פעמים רבות קודם לכן, הוא פונה אל בעלת האוב, שנואת נפשו, כדי ליצור מגע עם שמואל, מורו משכבר הימים. המהלך מצליח, וסוף סוף יש מי שמדבר עם שאול. אבל שמואל אינו מבשר טוב. לפי חז"ל אמר לו שמואל, אם תברח מהמערכה, תינצל, ואם תלחם, אתה ובניך תהיו מחר איתי, כלומר תהרגו במערכה.

דווקא כאן מתגלה שוב שאול הישן והטוב, מלכם הראשון של ישראל. כמי שמשמש כמפקדם העליון של צבאות ישראל, הוא אינו בורח מאחריותו. כל הלילה הלכו הוא ואנשיו אל שדה המערכה, מתוך ידיעה ברורה שהם הולכים אל מותם. אין ספק שבפעולה אחרונה זו, השיב שאול לעצמו את שמו הטוב. לכן, ממשיכיו, זכרו לו בעיקר, את מעשיו הטובים. דבר זה בא לידי ביטוי נוקב, בקינתו של דוד על שאול, אבל על כך בהמשך.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ה' מוחל לדוד בזכות אביגיל

"לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד" (תהלים נ"ג, א)

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור נג, א

"למנצח על מחלת משכיל לדוד" (תהלים נ"ג, א) -
זהו שאמר הכתוב "מצא אשה מצא טוב" (משלי י"ח, כב),
אין סוף לאשה טובה, וכשם שאין סוף לאשה טובה, כך אין סוף לאשה רעה,
שנאמר: "ומוצא אני מר ממות [את האשה]" (קהלת ז', כו).
אמר ר' שמואל: טובה היתה אביגיל לדוד מכל הקרבנות שבעולם,
שאילו עשה אותו מעשה שחשב לעשות לנבל,
אילו היה מקריב כל קרבנות שבעולם, לא היו מכפרים לו,
והיא באתה אליו ומלטתהו,

הוי "למנצח על מחלת" (תהלים נ"ג, א),
שמחלה לו כשם שהקרבנות מוחלין.
אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא הטובה ותהיה לטוב, וילך הרע ברעתו,
שנאמר: "ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת" (שמואל א כ"ה, לח),
ומי גרם לו? על ידי שהיה ידו קצרה במצוות...

 

 

 

מדרש תהילים - מדרש אגדה לספר תהילים הדורש את מזמורי תהילים לפי סדרם. חלק מהמדרש נערך ככל הנראה בארץ ישראל בין המאה השמינית למאה העשירית (על פרקים א'-קי"ח) וחלק אחר שלו (פרקים קי"ט-ק"נ) נערך מאוחר יותר. ההבדל בין החלקים ניכר בכך שהדרשות בחלק השני קצרות יותר ושמות חכמים כמעט ולא נזכרים בו. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

אות המעיל

"וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א כ"ד, כא)

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור נז ד"ה [ג] אמר ר'

אמר ר' תחליפא דמן קיסרי: 
בשעה שעבר שאול על גזירתו של הקדוש ברוך הוא בעמלק, ובא שמואל והוכיחו...
וכיון שביקש לילך לו קרע לו את מעילו,
שנאמר: "ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע. ויאמר אליו שמואל קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמואל א ט"ו, כז-כח)
אמר לו: ומי הוא זה ריעי הטוב ממני שימלוך תחתי?
אמר ליה [=לו]: רמז אני רומז לך, מי שקרע את מעילך, הוא עתיד ליטול מלכותך.
וכשנכנס שאול למערה, וכרת דוד כנף מעילו, מיד נזכר שאול מה שאמר לו שמואל,
התחיל לומר: "ידעתי כי מלוך תמלוך" (שמואל א כ"ד, כא) -
"מלוך" בעולם הזה, "תמלוך" לעולם הבא, שנאמר: "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל ל"ז, כד). 

 

 

 

מדרש תהילים - מדרש אגדה לספר תהילים הדורש את מזמורי תהילים לפי סדרם. חלק מהמדרש נערך ככל הנראה בארץ ישראל בין המאה השמינית למאה העשירית (על פרקים א'-קי"ח) וחלק אחר שלו (פרקים קי"ט-ק"נ) נערך מאוחר יותר. ההבדל בין החלקים ניכר בכך שהדרשות בחלק השני קצרות יותר ושמות חכמים כמעט ולא נזכרים בו. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

Pages

x