סלע המחלקות
"וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל־כֵּן קָֽרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַֽמַּחְלְקֽוֹת" (שמואל א כ"ג, כח)
אפשר דהכונה באמרו "על כן" כי הנה יש כמה טעמים לקרותו 'סלע המחלקות':
או כי בסלע ההוא נפרדו שאול ואנשיו מדוד ואנשיו.
או כי אחר כך כשדוד ואנשיו עוברים בסלע דוד המלך עליו השלום ואנשים שהיו עמו במעשה הזה היו מברכים שעשה נס במקום הזה ויתר אנשים שלא היו אז לא היו מברכין וזהו שנקרא סלע המחלקות.
אך העיקר שאנשי שאול היו חלוקים יש מהם אומרים עתה דוד בידינו נקחנו, ויש אומרים מלחמת ישראל קודמת, ושאול הכריע ללכת וזהו שנאמר "וישב שאול מרדוף אחרי דוד וילך לקראת פלשתים" והוא הנס הגדול שהכריע שאול כן.
החיד"א - רבי חיים יוסף דוד אזולאי, צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב החיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא. הוא נסע הרבה בעולם, והשאיר רישומיו מנסיעותיו הרבות והארוכות בכתובים.
הטעיית החושים
שני חושים מופיעים אצלנו בפרק בצורה מאוד בולטת: הראיה והשמיעה. לאורך הפרק חושים אלו מבטאים את היחס המשולש בין דוד, שמואל ושאול.
השורש ר.א.ה מופיע 7 פעמים לאורך הסיפור.
הפרק פותח בקריאה לשמואל למשוח מלך מבני ישי, "כִּי-רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (א). בעקבות הקריאה של ה' שראה בבני ישי מלך שמואל מנסה גם הוא לראותו, אך בנסיון הראשון לחקות את הראיה של ה', הוא מבין "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב"(ז). למרות ששמואל נקרא "הרואה", הוא לא מצליח לראות את הראיה העמוקה ללבב.
לעומת הראיה של שמואל, אצל שאול מתבלטת דווקא השמיעה. שמואל מפחד ללכת למשוח את דוד למלך, כי "אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" (ב). כאשר רוח ה' עוזבת את שאול, הדרך שלו למלא את החסר היא באמצעות השמיעה, באמצעות הנגינה. גם לכל אורך מלכותו של שאול אנחנו מתוודעים ליכולת שלו לשמוע ולהקשיב לרצון העם, לטוב (בסיפור יבש גלעד) אך גם למוטב (בזבח בגלגל ובמלחמת עמלק).
ראיתו של שמואל ושמיעתו של שאול מטעות אותם, אבל דווקא הכוח המיוחד של דוד הוא זה שמתגלה בפרק הזה. דוד אינו תלוי בעצמו בחושים הללו ואינו טועה בהם, המיוחדות של דוד מתבטאת ביכולת שלו דוקא להיראות ולהישמע. ה' רואה את דוד כראוי למלוך, ושאול שומע את נגינתו של דוד.
את היכולת הזו של דוד להיראות ולהישמע הוא רוכש מרעית הצאן. כרועה צאן הוא מוביל את צאנו הן על ידי השמיעה - ניגוניו, והן על ידי הראיה - הצאן פוסעות בעקבותיו. יכולת זו היא זו שיכולה להוביל אותו למנהיגות אמיתית, שבזכותה הוא זה שנבחר למלוך על ישראל.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
העם לומד ממנהיגיו
מהו אותו חטא מסתורי שנקרא "אכילה על הדם", ומדוע עם ישראל חטאו בו?
בויקרא מובא האיסור בשורה אחת עם איסור ניחוש ואיסור עונן: "לֹא תֹאכְלוּ עַל-הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא י"ט, כו)
הרמב"ם (מורה נבוכים פרק מ"ו), המלבי"ם (על ויקרא י"ט, כו) ופרשנים נוספים מספקים לנו רקע ההיסטורי על הכת הפאגנית של הצָאבָּאִים ששלטה באותה תקופה באיזור. על פי מסורת זו, עמי הסביבה נהגו לחשוב שהשדים אוהבים את דם הבהמות. באחווה ששררה בין בני האדם והשדים באותו זמן, השדים גילו לבני האדם נסתרות, ולכן היו אנשים שופכים את הדם ומזמינים את השדים לאכול עימם ולספר להם סודות. כך מתקשר פולחן זה היטב לחטאים נוספים העוסקים בחיפוש אחר נסתרות העתיד.
הבנה של החטא כפנייה של העם אל ניחוש אסור מסתייעת מהאירועים שפתחו את המלחמה - שאול פותח את המלחמה מיד ללא שאלה באורים ותומים (פסוקים יח-יט), ומן הצד השני עורך יונתן בעלייתו אל פלשתים מבחן שניצב על הגבול בין ניחוש מותר לאסור (עיינו בחולין צה ע"ב).
מעשים אלו, גם אם היו מותרים מצד עצמם, כנראה יצרו אווירה בקרב העם שאיסורים מסויימים הותרו בשעת המלחמה, ואין בעיה להמשיך ולנחש.
זהו שיעור חשוב נוסף עבור שאול המלך ומנהיגי ישראל לדורותיהם - גם אם המנהיג מוכן ויכול לבצע פעולות בעייתיות למען הניצחון, עליו להישאר קשוב לרחשי לב עמו ולוודא שהם לא מפרשים את מעשיו בצורה שגויה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער