בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו
"וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר כ"ז, כג)
"וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר יֵיטֵב אלהיך [אֱלֹהִים] אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּשְׁכָּב" (מלכים א א', מז)
פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת פינחס דף קלה עמוד א
"ויסמך את ידיו עליו ויצווהו" -
מכאן אמרו בכל מתקנא חוץ מבנו ותלמידו.
בנו - מדוד,
שנאמר (מלכים א' א): "ייטיב ה' את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך".
ותלמידו - שהרי הקדוש ברוך הוא אמר לו למשה:
"וסמכת את ידך עליו" והוא סמך את שתי ידיו.
וכן אתה מוצא באליהו שאמר לו אלישע (מלכים ב ב'): "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי".
וכתיב (דברים ל"ד): "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו..." - ככלי מלא וגדוש.
לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) - לקח טוב הוא ילקוט מדרשי שחיבר ר' טוביה בן אליעזר במאה ה-11 ביוון. הילקוט מרכז מדרשי חז"ל בהלכה ובאגדה לפי סדר הפסוקים לחמשת חומשי התורה והמגילות וכן פירושים של מחבר הילקוט על דרך הפשט והדרש. בדפוס הראשון של הילקוט, ובעקבותיו, הוא כונה בטעות בשם "פסיקתא זוטרתא". הדרשות בילקוט מעובדות ומתורגמות מארמית, יוונית ולטינית לעברית. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
המלכה במעיין
המקרא מרובה בתיאורים מציאותיים, לעתים הם מובנים ולעתים לא. דוד נמצא באמצעו של מרד. הוא כבר החליט מה לעשות (להמליך את שלמה) ולמרות זאת הוא אינו ממהר, אלא מצווה את עבדיו לקחת את שלמה ולצאת לדרך: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן". מדוע דוד אינו מצווה "המליכו אותו כאן ועכשיו בתוך הארמון"?
המדרש משיב לזה תשובה מעניינת:
תנו רבנן: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם.
שנאמר: "ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם (וגו') והורדתם אותו אל גיחון" (בבלי הוריות יב עמ' א).
המדרש מבין שבחירתו של דוד להוריד את בנו להימשח דווקא במעיין, יש בה סמל לאיכותה של המלוכה. בפרק הבא יצווה דוד את שלמה צוואה מפורטת שחלקה יבסס את ממלכתו לאורך שנים. אבל כאן הוא בוחר לנקוט בסמל – מי המעיין שאינם נגמרים, כסמל למלוכה שאינה פוסקת.
האם דוד בחר לשלוח את שלמה וכל עבדיו למקום אחר, על מנת להראות לכולם שהוא אינו פוחד ומעשיו לא נעשים בהסתר – המדרש אינו מעלה זאת, אלא רק בוחן את הסמל. כדרכם של סמלים הם נותנים כח למי שמאמין בהם. אם שלמה ידע את הסיבה שהמדרש נותן למעשה אביו, ניתן להניח שהוא ראה בכך חיזוק ותמיכה במלוכה שמתחילה ברגל שמאל.
באדיבות אתר 929
רשימות השרים והניצבים
לאחר שבפרק ג' למדנו על הצלחתו של שלמה במישור החכמה והמשפט, פרקים ד' וה' מלמדים על הצלחתו המדינית, יחסי הפנים ויחסי החוץ, לאור הבטחת ה' בחלום בגבעון להעניק לו גם עושר וכבוד.
חלוקת הפרק:
פס' א-ו: רשימת השרים
פס' ז-כ: רשימת הניצבים
1. פס' א-ו: רשימת השרים
יש להשוות רשימת שרים זו לרשימת השרים של דוד בשמואל ב פרק כ', פס' כג-כה:
שרי שלמה שרי דוד
1. הכהן 1. שר הצבא
2. שני סופרים 2. כרתי ופלתי
3. מזכיר 3. שר המס
4. שר הצבא 4. מזכיר
5. כהנים 5. סופר
6. שר הנצבים 6. כהנים לה'
7. רע המלך 7. כהן למלך
8. שר הבית
9. שר המס
עוד ניתן לראות שכעת יש שני סופרים מה שקשור כנראה לריבוי הקשרים הבין לאומיים של שלמה וכן למשל ולשיר של המלך.
עניין נוסף הוא הפיתוח הנוסף של הממלכה המצריך שרים נוספים כגון 'שר הבית'. תפקיד זה, מעין 'אב בית', מצאנו אצל מלכים אימפריאליים גדולים כגון פרעה (בראשית מ"ה, ח). תפקיד נוסף חדש הוא שר הניצבים.
2. פסוקים ז-כ: רשימת הניצבים
לכאורה היינו מצפים שחלוקה לשנים עשר ניצבים תתבסס על החלוקה לשבטים. אלא ששלמה חילק את הניצבים על פי אזורים גיאוגרפיים החוצים את השבטים ורק בסוף יש מספר ניצבים המחולקים לפי השבטים (היחס הוא של 6:7 לטובת האזורים). יתכן שהסיבה היא פרקטית, דרך נוחה לגביית הכסף, אך אפשר גם שיש כאן ניסיון להחליש את הכוח השבטי. עוד יש לשים לב לכך ששבט יהודה אינו מופיע כאן. יש אומנם שהציעו שפס' יט שנראה קצת חסר מדבר על נציב יהודה 'והארץ' היא ארץ יהודה הגדולה. גם אם זה נכון, העובדה שזוהי נציבות נוספת מלמדת על כך שיהודה לא הייתה שותפה פעילה וקבועה בחלוקת הנטל. יוצא אם כן ששלמה נתן עדיפות לשבטו, עניין שהצית מאוחר יותר את המרד ואת פילוג הממלכה (על כך ניתן לשמוע עוד בשיעורו של הרב אמנון בזק)
אביתר המשיך בכהונה או גורש?
"וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים" (מלכים א ד', ד)
אף על פי שגרש אותו מהיות כהן לה' ואמר לו שילך ענתות [מלכים א ב', כו-כז],
הנה הוכרח לעבוד בעת היות צדוק בלתי ראוי לעבודה.
רלב"ג - רבנו לוי בן גרשם, חי בפרובנס בין השנים 1288-1344. הוגה דעות ופילוסוף אשר הגה וחקר תחומים רבים של תורה וחכמה. ספריו העיקריים: מלחמות ה' ופירושו לתורה.
בת פרעה, החלום בגבעון ומשפט שלמה
חלוקת הפרק:
פס' א-ג: בת פרעה וההקרבה בבמות
פס' ד-טו: החלום בגבעון
פס' טז-כח: משפט שלמה
1. פס' א-ג: בת פרעה וההקרבה בבמות
יש לשים לב ללשון הכתוב בפסוק א לפיה שלמה התחתן עם פרעה. אכן, כרגיל בתקופת המקרא לקיחת בתו של המלך היא בעיקר מעשה פוליטי, מעין שגרירות. ראו גם בשמואל ב ג', ג. אלא שלמרות הניטרליות של מעשה זה ולמרות שבפסוק ג כתוב ששלמה אוהב את ה' ואילו אהבתו לנשיו, כולל בת פרעה, מוזכרת רק בפרק י"א, נדמה שלא ניתן להתעלם מכך שפרקי שלמה פותחים עם עניין זה ונראה שיש בכך רמז לבאות. אכן שמואל, בגמרא במסכת שבת דף נו עמוד ב, מבקר באופן חריף את שלמה על מעשה זה.
2. פס' ד-טו: החלום בגבעון
מדוע הלך שלמה לגבעון? יש לשים לב שהחלום אינו הסיבה שהרי הוא לא ידע עליו מראש. ממסגרת הסיפור, היציאה מירושלים והחזרה אליה וכן מהכמות הגדולה מאוד של הקרבנות בגבעון, יש שרצו ללמוד ששלמה הלך לשם על מנת 'לסגור' את הבמה הגדולה ולבקש רשות לבנות את המקדש בירושלים. יש לזכור שגם דוד, כשרצה לבנות את המקדש (שמואל ב ז'), ביקש רשות מנתן.
באשר לחלום, מה פשר שאלתו של הקב"ה "שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ" (ה)? נראה שיש כאן ניסיון לשלמה. הקב"ה בודק מה באמת חשוב לו.
3. פסוקים טז-כח: משפט שלמה
רבים דנו בשאלה מי היא האמא האמיתית, אם בכלל ניתן לזהות, ומהי חכמתו הגדולה של שלמה הבאה לידי ביטוי כאן. ד"ר אלי חדד טען שאכן מהטענות שלהן לא ניתן לדעת וששלמה חשף את האמא האמיתית לאחר שבהחלטה של רגע היו צריכות לבחור בין קבלת דבר המלך אל מול יציאה נגדו. כאשר שלמה ציווה במפתיע לגזור ולחלק את הילד, אמו יצאה בגלוי כנגד החלטת המלך וזעקה: זה לא חלוקה, זה מוות! השנייה, לעומת זאת, התנהגה בנימוס וקראה לעבדיו לקיים את דבר המלך. האינסטינקט של האמא שלא חשבה על המלך אלא על בנה, חשף את האמת.
נישואי שלמה עם בת פרעה
"וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת־בַּת־פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל־עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת־בֵּיתוֹ וְאֶת־בֵּית ה' וְאֶת־חוֹמַת יְרוּשָׁלַם סָבִֽיב" (מלכים א ג', א)
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד ב
אמר רב יהודה אמר שמואל:
בשעה שנשא שלמה את בת פרעה
הכניסה לו אלף מיני זמר,
ואמרה לו: כך עושין לעבודה זרה פלונית,
וכך עושים לעבודה זרה פלונית,
ולא מיחה בה.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
בשעה שנשא שלמה את בת פרעה
ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון,
ועליו נבנה כרך גדול של רומי.
צוואת דוד וקיומה
חלוקת הפרק:
1. פס' א-ט: צוואת דוד
2. פס' י-יב: מות דוד וראשית מלכות שלמה
3. פס' יג-כה: מעשה אדניה והריגתו
4. פס' כו-כז: גירוש אביתר לענתות
5. פס' כח-לה: הריגת יואב
6. פס' לו-מו: מעשה שמעי והריגתו
7. פס' מו: סיכום
צוואת דוד נראית, במבט ראשון, כחיסול חשבונות. אולם יש לשים לעובדה שבין שני הציוויים על הריגת יואב ושמעי, דוד מצווה על עשיית החסד לברזלי. סדר דברים זה יש בו כדי להוכיח שעשיית הצדק והמשפט היא המניעה את דוד ולא נקמנות צרה. בנוסף, אם מעיינים בפסוקים יג-מו, המתארים את קיום הצוואה, ניתן לראות שיש להם מסגרת ברורה: בפסוק יב ובפסוק מו מדגיש הכתוב את יציבות ממלכת שלמה. יש בכך כדי ללמד שגם שלמה לא פעל ממניעים צרים אלא מתוך רצון לשמור על הממלכה. אכן, יש לשים לב שהכתוב מדגיש אצל שלמה רק את עניין זה ולא מספר על עשיית החסד לברזלי הגלעדי. יתכן שיש בכך רמז לבאות כאשר שלמה שם דגש רב מידי על כלכלת הממלכה וביטחונה, לצד עשיית המשפט.
1. פסוקים יג-כה: מעשה אדניה והריגתו
פס' כב – אזכורם של אביתר ויואב כאן מלמד על חשדו של שלמה שהחבורה כולה עדיין מחפשת למרוד בו.
2. פסוקים כו-כז: גירוש אביתר לענתות
א. פס' כו – ענתת היא עיר של כהנים (יהושע כ"א, יז-יט; ירמיהו א', א).
ב. פס' כז – לפנינו תופעה החוזרת במקרים רבים בתנ"ך: הכתוב מציג את השתלשלות האירועים משתי נקודות מבט: המבט האנושי - הבחירות האנושיות שהולידו את המציאות שלפנינו, והמבט האלוקי המגלגל את ההיסטוריה לפי ראות עיניו.
3. פסוקים כח-לה: הריגת יואב
עושה רושם שבניהו חושש להרוג את יואב. המלך ציווה להורגו אצל המזבח אך למרות זאת בניהו שואל האם להורגו גם אם הוא בפנים. יתכן שהחשש נובע ממעמדו של יואב. לאור זאת מובן מדוע שלמה נאלץ להאריך ולהסביר מדוע בכל זאת יש להורגו.
4. פסוקים לו-מו: מעשה שמעי והריגתו וסיכום
נדמה שמשמעות 'ההסגר' של שמעי קשורה בניסיון לדכא מרד אפשרי מצד שבט בנימין. יש לזכור שבקללתו של שמעי את דוד הוא זקף לחובת דוד את דמי בית שאול. כך מובן גם מדוע שלמה מצווה אותו שלא לעבור דווקא את נחל קדרון: זוהי הדרך המובילה לנחלת בנימין.