המקדש הוא המרכז

 

מושא עשייתו העיקרי של גדול מלכי ישראל בכל הזמנים, שלמה המלך, על פי המתואר בספרי מלכים ודברי הימים הוא ללא כל ספק בניית הבית לה'. כל מערך העבודה מוקדש לכך. רק לצורך הסבלות וחציבת האבנים מיועדים 150,000 איש!. שלמה מגשים בכך את חלומו הגדול של אביו דוד, אשר לטענת שלמה לא יצא לפועל בימיו רק "מפני המלחמה אשר סבבוהו" (ה', יז).  

למען האמת המִקדש לה' הוא מרכז העניינים, לא רק בפעילותם הנמרצת של דוד ושלמה, אלא הוא נושא הליבה של התנ"ך כולו. אין נושא אחר שתופס כל כך הרבה נפח ופירוט כה נרחב בתורה, כמו יישום אותו ציווי של "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח): כלי המשכן, בגדי הכהונה, עבודת הכוהנים, קרבנות הנשיאים, התמיד והמוספים וכן הלאה. כך המצב גם בנבואות הנביאים אשר סובבות, רובן ככולן, סביב האיום על חורבן המקדש ונבואות העתיד על בנייתו. עניין זה חוזר על עצמו גם בספרי שיבת ציון בראשית ימי הבית השני, כאשר מלך פרס, כורש, מאפשר לכל מי שרוצה לבנות את בית ה' לעלות ולבנותו. מה יש בו בבניין הבית לה' שזכה לנתח כה מהותי שבלעדיו נעקר רובו ככולו של התנ"ך?

זהו למעשה סודו הגדול והמסר העיקרי של ספר הספרים: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א). אבל הוא ממש לא עזב את הארץ. א-לוהים מצפה מן האדם להמשיך את השיח הדו-כיווני בין אדם לא-לוהיו ובין א-לוהים לאדם. מקום להשראת השכינה ומקום לעבודת האדם. המשך הקשר הנצחי הזה מוטל על האדם. המקרא אינו מכיר מושג של "מקדש משמים". מחד על האדם לבנות בית על מנת שה' יוכל לרדת ולהשכין שכינתו בעולם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח) וגם "מכון לשבתך עולמים" (ח', יג). מאידך על האדם להפנות את כל עשייתו ואת כל מרצו להעלאת העולם ולכוונו למען ה': "והודו את שמך, והתפללו והתחננו אליך בבית הזה" (שם, לג), "בית זבל לך" (שם, יג), "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ', כ).

אמנם נביאנו שבים, מזכירים ומזהירים כי כגודל הפוטנציאל לברכה כך גדולות הסכנות, אך בראש ובראשונה אסור לנו לשכוח בעיקר את הסיכוי הרב והיעד הגדול. אותו בית לה' מחובר לאנושות כולה ולבריאה כולה. הוא נבנה בימי שלמה כי "שלום היה לו מכל עבריו מסביב" (ה', ד), והוא עתיד להעביר מסר לאנושות כולה: "ונהרו אליו כל הגוים... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב', ב-ד).

אבל לא רק לאנושות אלא לתיקון כל יצורי הבריאה כולה כדברי הנביאים יחזקאל וזכריה: "כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים" (יחזקאל מ"ז, יב). והמים היוצאים משם ירפאו את מי ים המלח הוא ים המוות ואף יביאו אור גדול לאנושות כולה. אותו אור שנברא כבר בראשית הבריאה ונמצא באופן מתמיד עמוק בתוך הבריאה ועלינו מוטל לדאוג שהאור הגדול הזה על ציון ומציון יאיר לעולם כולו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

חכם מכל אדם

Volver al capítulo

שלוש סיבות להמלכת שלמה

Volver al capítulo

צדק ומשפט לכולם

Volver al capítulo

המזבח אינו מקלט!

 

התנ"ך מעיד במספר מקומות על מקרים שבהם המזבח, או המשכן, שימשו כמקום מקלט. משתקפת מעדויות אלה מציאות שבה ניתן לברוח אל המקום המקודש כדי להינצל מרודף, והרודף יכול להיות גם החוק עצמו. בעולם היווני היו ידועים המקדשים כמקומות מקלט, ואף הכנסייה הנוצרית הקדומה אימצה את הנוהג הזה, וכנסיות שימשו כמקומות מחסה, שיד השלטון החילוני לא רשאית להיכנס אליהם. עד היום הזה נמנעים נציגי חוק מלהיכנס למבני דת. ולא פעם מנצלים פושעים וטרוריסטים את הרתיעה הזו, והעולם ממהר לגנות את השלטון שנכנס בכל זאת למבנים האלה במרדפיו.

התנ"ך עצמו מתייחס למציאות זו בהסתייגות. איננו שומעים על נוהג זה, אלא בשלילתו: "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה – מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א, יד). אמנם מכלל לאו אתה שומע הן, אבל בשום מקום בתנ"ך לא עוגנה זכות זו בחוק. התנ"ך מכיר בזכות המקלט רק לרוצחים בשוגג, שאין בהם אשמה, ואף מייחד לשם כך ערים שלמות ולא מזבח, שיכולת השהות לצידו מוגבלת מעצם טבעה.

ההבדל הזה מצביע על פער משמעותי בתפיסת יחסי החוק והדת. עבור בן העולם העתיק, האל הוא אל והחוק הוא חוק; מקור החוק במלך ואיננו באלים, גם אם הם מרוצים מהחוק או דורשים שייחקק. בשל כך הרשויות נותרות נפרדות, ואיש החוק הרודף אחרי הנמלט איננו רשאי להיכנס אל משכן האל. שם שורר שלטון אחר. אבל התנ"ך איננו מכיר בהפרדת הרשויות הזו. מבחינת התנ"ך – וזהו חידושו העיקרי על פני העולם האלילי – החוק הוא-הוא הדת. מצוות הדת העיקרית היא לעשות חוק ומשפט, שעיקריו וכלליו נאמרים מפי הא-ל עצמו. עד היום הזה המעשה המרכזי בעולם היהודי הדתי הוא לימוד, ולימוד של חוק דווקא, כפי שבא לידי ביטוי בספרות התורה שבעל פה, חלק אינטגרלי מהתורה כולה. לפיכך יחול החוק גם במקדש, ללא הבדל, והרוצח איננו יכול למצוא שם מקלט.

עם זאת, שלמה מכיר בכך שכמלך משטרו בכל זאת נעצר על סף המזבח. את אדוניה, שלא פשע נגד החוק אלא היווה רק סיכון למלכותו, אין להתיק מקרנות המזבח. למרות זכותו הבלתי מעורערת של המלך להרוג את מתנגדיו ומסכניו, המזבח הוא איזור אקס-טריטוריאלי לדברים אלה. אולם יואב, שנאשם ברצח ולא רק באי ציות למלך, זה דבר אחר, ואותו יוציא שלמה להורג, ואף על המזבח עצמו.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

סיבה אישית לנקמה ביואב

Volver al capítulo

מפה למלכים א פרק ה

Volver al capítulo

בשביל מי כל האוכל?

"וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים. כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב" (מלכים א ה', ב-ד)

 

לחם שלמה - לכל הבא אל שלחנו. 

כי הוא רודה - בא ליתן טעם על מה היו כל כך רבים אנשי שלחנו להצטרך להם כחשבון הזה,

ואמר לפי שהיה מושל בכל אנשי עבר הנהר ובכל מלכיהם ושלום היה לו מכל עבריו אף מן האומות שלא משל בהם

ולזה היו רבים הבאים אליו הן מאנשי שלומו כן מהאומות שמשל בהם. 

 

 

 

מצודת דוד ומצודת ציוןפירושים על הנ"ך שכתבו רבי דוד ובנו רבי הלל אלטשולר. רבי דוד בן רבי אריה לייב אלטשולר חי במאה ה-17 בפראג. הוא חיבר את פירוש 'מצודת דוד', שהושלם וחולק לשני פירושים על ידי בנו רבי הלל. 'מצודת דוד' הוא פירוש המסביר את תוכן הפסוקים על פי הפשט, בלשון ברורה וקצרה. 'מצודת ציון' מבאר את המילים הקשות. 

Volver al capítulo

מפה למלכים א פרק ד

Volver al capítulo

נדודי המשכן

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה" (מלכים א ג', ד)

 

היא הבמה הגדולה - הוא מזבח הנחשת שעשה משה במדבר והוקבעה בשילה

חרבה שילה בימי עלי ובא לנוב

חרבה נוב בימי שאול ובאו לגבעון. 

 

 

 

רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.  

Volver al capítulo

Pages

x