לרומא ובחזרה
כאשר נשא חגי את נבואותיו ("בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ... בַּחֹדֶשׁ הַשִּשִּי..."), כנראה כבר עמד זכריה לצדו והיה שותף לנבואתו; חודשיים אחריו נשא זכריה נבואה הממשיכה את נבואת חגי - "בַּחֹֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ..."(א, א) - ממש כמורה ותלמידו בנבואה.
ובדיוק חודשיים (בכ"ד בשבט) אחרי ייסוד היכל ה' (המתואר בסוף חגי), ניבא זכריה את נבואת המראות (זכריה א, ז עד ו, ח) - נבואה ארוכה של נחמה וישועה, שעיקרה חזרת מרכבת השכינה לירושלִַם עם השלמת הבנייה של בית המקדש. נבואה זו כוללת סדרה של מראות - רָאִיתִי הַלַּיְלָה. [שבמרכזם] -
מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ
וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָהּ
וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ...
וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ (ד, ב-ג).
המראה הראשון הוא מראה הסוסים המתהלכים בארץ -
אֲדֻמִּים, שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים (א, ח-יא) -
ואילו המראה האחרון (ו, א-ז) הוא ארבע המרכבות עם סוסים בצבעים דומים -
אֲדֻמִּים... שְׁחֹרִים... לְבָנִים... בְּרֻדִּים-אֲמֻצִּים.
הצבעים הללו נראים בשמים, ומתהלכים בארץ, רק בזריחה ובשקיעה. מראות זכריה מתארים זריחה.
הקשר הברור בין המראות, הראשון והאחרון, הוביל אותי לסידור כל המראות שראה זכריה בחזון הנבואה במבנה של מנורת המקדש – הסוסים והמרכבות כמו שני הקנים בשני הקצוות, שמתחברים בגוף המנורה.
שבת אחת פגשתי ברב מרדכי ברויאר ז"ל – בתשובה לשאלתי: מה נשמע? סיפר לי על ביקורו בקשת טיטוס, ברומא. שאלתי: ומה ראית? - מול המנורה שסחבו היהודים המובסים לרומא, מצויירים סוסים! המסמלים את שלטון הקיסר בעולם – והנה אני, מרדכי ברויאר, עומד שם ורואה שוב את מראות זכריה - אחרי אלפי שנים, הסוסים חזרו ל"אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (ו, ה), והמנורה חזרה לירושלים כסמל מדינת ישראל.
באדיבות אתר 929
הצום הוא לא השאלה העיקרית
ביסודם של פרקים ז'-ח' בזכריה מונחת השאלה שהופנתה אל הנביא: האם יש להמשיך במסורת הצומות אף לאחר חידוש עבודת המקדש?
אולם מפליא הדבר שאין בפי הנביא תשובה ברורה. במקום תשובה הלכה למעשה מנצל הנביא הזדמנות זו לתוכחת-מוסר. זכריה מפרט בנבואתו-תשובתו את הגורמים ההיסטוריים שהביאו לחורבן וממילא לצום: "וימאנו להקשיב... ויהי קצף גדול מאת ה' צבאות... והארץ נָשַמה אחריהם" (ז', יא-יד). אנו שומעים אף דברי נחמה על תפארת ירושלים בעתיד, אולם אין בכל אלה מענה למשלחת השואלת: "האבכה בחודש החמישי?" (ז', ג).
כאן מתייצבת לפנינו בעיית המוסר והפולחן בכל חריפותה. לפי האמונה הישראלית הפולחן הוא לא חסד האדם עם הבורא, אלא חסד הבורא עם האדם, וממילא נמצא שאין הצום בשביל הבורא: "הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים" (ז', ה-ו).
בפרקים ז'-ח' דן הנביא על הצום, על האמת והשלום, על נחמת ירושלים, על בניית המקדש ועל הכרת העמים בה'. הוי אומר: עצם הכללת הדרשה על יִסּוּד מקום-מקדש לפולחן בין הדרשות המוסריות וכתשובה לשאלה פולחנית מלמדת שאין עיקר וטפל במחשבת הנביא. לעומת זאת, יש בדבריו מוקדם ומאוחר. מעשי הפולחן רצויים רק אם כהקדמה להם באים מעשים מוסריים נאותים.
אפשר שבעצם העובדה שאין תשובה ברורה בדברי הנביא לשאלה בדבר הצומות נעוץ המענה העמוק ביותר. אין לטפל בשאלות בעלות חשיבות משנית שעה ששאלות ראשוניות עדיין לא מצאו את פתרונן. דבר אמת, משפט שלום, שנאת רע והתרחקות משבועת שקר כל אלה הם תנאים ראשוניים למעשים הרצויים בעיני ה'.
כל עוד שהללו לא באו על תיקונם אין מקום לדון בשאלה על דבר הצום. ואף חתימת נבואה זו ניתנת להתפרש בכמה פנים: "צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (ח', יט). האם יהיו המועדים הטובים מענה, ותנאי להם שמירת האמת והשלום? האם יימשך הצום גם בהווה ובינתיים יש להקפיד על האמת והשלום, ואז בעתיד ייהפכו הצומות למועדים טובים? – כל זה נשאר סתום כרוצה לומר: הכל טפל לעומת עיקר דרישת ה'.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל
על זה חלמנו?
פרק א' בחגי עוסק כולו בניסיון לשנות את תפיסתם המוטעית של העם ש"לא עת בא עת בית ה' להיבנות" (ב).
מה עומד בבסיס הגישה של העם? נבואת ירמיהו על גלות של שבעים שנה היתה מוכרת היטב. עברו 70 שנה, אם כן למה העם היושב בציון אינו חושב שהגיע זמן הבניה?
כנראה, בני ישראל האמינו שהגלות אמורה להסתיים באותות ובמופתים. שכמו בכניסה הראשונה בימי יהושוע, מי הירדן יחצו מפניהם. שבארץ יהיה שפע ושלום. והנה, הם מגיעים לירושלים, ומגלים ארץ חרבה, מוקפת באויבים; ואם זה לא מספיק - הגשם לא יורד, התבואה לא צומחת, הארץ כולאת את יבולה. האמנם על זה חלמנו כל השנים?
טעויות בחישוב 70 השנים כבר קרו (ראו למשל בדניאל, או בפירוש חז"ל למשתאות בלשאצר ואחשוורוש). יושבים היהודים, מתבוננים במצבם, ובראשם מחשבה - שמא גם אנחנו טעינו? האם הפרנו את השבועה ש"לא לעלות בחומה"? אולי הצהרת מלך זר לא מספיקה, והיינו צריכים לחכות לירידת מקדש מן השמיים?
כנגדם בא חגי, ומסביר להם את המציאות הפשוטה. בשיבה לארץ אין מקום לחששות גלותיים. עכשיו בני ישראל נדרשים להקים ארץ, ולחדש ימיהם כקדם. כל בעיה שמתעוררת בתקופה שכזו, מטרתה להוביל לצעד קדימה, ולא לייאוש והרמת ידיים.
וכמובן, שעליהם לזכור כל הזמן - "אני אתכם נאום ה'" (יג)
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
המשיח והכהן
בפרק ו' ממשיך זכריה לתאר את היחסים שבין הכהונה והמלוכה.
שתי עטרות בונה זכריה. למי עטרת הכסף, ולמי עטרת הזהב? לפי סדר הדברים ברור כי הכסף - ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואילו הזהב שמור למלך. אך מה שמו של המלך? "הנה איש, צמח שמו, ומתחתיו יצמח, ובנה את היכל ה'" (יב).
האם צמח הוא זרובבל? בדמותו של צמח התמזגו שתי דמויות: צמח הוא זרובבל, השליט הנוכחי, הקיים בימי זכריה. אבל הוא גם המלך העתידי, המלך המשיח. בנבואות ישעיהו וירמיהו מוזכר "צמח" כמלך המשיח. הנביא זכריה מזכיר את צמח באוזני יהושע הכהן הגדול: "שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה כי הנני מביא את עבדי צמח" (ג', ח).
עכשיו נוכל להבין את נבואת שתי העטרות. זכריה קורא לכהן הגדול ומסביר לו את סדרי המלוכה העתידים. שתי עטרות תהיינה, עטרת כסף לכהן הגדול, ועטרת זהב למושל. והמושל - לא זרובבל האיש הוא, אלא היוצא ממנו, הלא הוא צמח. הלא הוא המלך המשיח.
פעולתו של המלך המשיח מובאת לפרטיה:
"הנה איש, צמח שמו, ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה'.
והוא יבנה את היכל ה', והוא ישא הוד, וישב ומשל על כיסאו.
והיה כהן על כיסאו" (יב-יג).
המלך המשיח ישא הוד. הוא יבנה את בית המקדש. והכהן - בעל עטרת כסף - יתייצב לפני כיסאו של המלך המשיח. ואין הנביא יכול להתעלם מן החשש שקנאה תפר את האידיליה הזאת והוא ממשיך: "ועצת שלום תהיה בין שניהם" (יג).
כהן ומלך ינהלו את ישראל. המלך המשיח, והכהן העומד לפניו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
ארבע מלכויות
"וָאָשֻׁב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת. בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים, וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים. וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים" (זכריה ו', א-ג)
הראהו המלכויות שיעמדו בעולם עד אחרית הימים, וראה ארבע מרכבות יוצאות... וראה אותם יוצאות מבין שני ההרים, כי ראה שיהיו חלוקות, ששתי מרכבות יצאו מהַר המשחית ועתידים להרע לישראל, ושתי מרכבות יצאו מהַר מועד להטיב עם ישראל.
במרכבה הראשונה סוסים אדומים - מלכות יון שיצאה בראשונה היו מוכנים לשפך דם רב, כמו שראה במראה הראשונה איש רוכב על סוס אדום.
ובמרכבה השנית סוסים שחורים שהוא מלכות רומי שאחר מלכות יון, שהם גם כן מוכנים לשפוך דם, וזה נכלל במראה שחור... מראה השחרות מורה על גלות האפל והחשוך והלילה הארוכה שיהיה לישראל בגלות רומי...
ובמרכבה השלישית סוסים לבנים - אחר שתבטל מלכות רומי תעמוד מלכות אחרת שלא תשפוך דם כל כך ולא ירעו כל כך לישראל, והגלות יוקל בד' רוחות העולם כמו שהוא באלף הזה שסוסי המרכבות לבנים ובעלי חסד.
ובמרכבה הרביעית סוסים ברודים אמצים - ראה את המלכים שיעמדו קרוב לזמן הגאולה בציור ברודים אמצים... כי יתעוררו גם כן למלחמות, ומהם יצא גוג ומגוג אשר יבא מירכתי צפון אל התימן שהוא ארץ ישראל, ואז יתחלקו לשני מחנות לוחמים זה בזה, כמו שהתבאר ביחזקאל סימן ל"ח ל"ט שבאחרית הימים יתעוררו בני אדום שהם יהיו אז הברודים לכבוש את ארץ ישראל מיד הישמעאלים שהם האמצים, כי יתאמצו לעמוד כנגד הלוחמים וילחמו זה בזה...
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
גלות עשרת השבטים
"זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת וַיֹּאמֶר זֹאת עֵינָם בְּכָל הָאָרֶץ. וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ" (זכריה ה', ו-ח)
הראהו גלות עשרת השבטים שגלו כבר, שהם שקועים בגלות,
והראה לו אֵיפָה שהיא מדה,
רוצה לומר שהאל מדד להם מדה כנגד מדה,
כי כמו שהם עשו שהאריכו ימים רבים ברשעם מיום שנחלקה המלכות עד היום שגלו, ולא היה להם מלך מכל מלכיהם שהחזירם למוטב אלא כולם הלכו בדרך רעה, וכמו שהם האריכו ברעה, כן יהיו בגלות ימים רבים זו היא מדה כנגד מדה, לפיכך ראה הנביא איפה שהיא מדה.
עוד פירש לו המלאך ואמר לו "זאת עינם", רוצה לומר זאת האיפה שאתה רואה מורה שעין יש עליהם שרואה מעשיהם וכן הוא רואה בכל הארץ, כמו שאמר למעלה "עיני ה' המה (משוטטות) [משוטטים] בכל הארץ" (זכריה ד', י).
... וככר העופרת מורה להכביד אותה ולהשקיעם בגלות.
רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.
לפשר המראות
בימי הבית השני נעדרו במקדש הארון והעדות. כבוד השכינה ו"האורים והתומים" לא היה בהם מן הזוהר המקודש של הבית הראשון, ואף הנבואה לא נתגלתה אלא בחזון מעורפל הנצרך לפירוש, וכדברי אבן-עזרא: "כי כח הנבואה היתה הולכת ודלה מימי הגולה ולא הבינו המראות כאשר הם".
מעתה יתבהר לנו המיוחד שבחזונות זכריה. גם אם מוצאים אנו דברי נבואה בחזיונות אצל עמוס, ירמיהו ויחזקאל, הרי מתייחד זכריה בכך שאין הוא מבין את המראות והוא נזקק למלאך שיפרש את אשר הוא רואה. מאלפת היא ההשוואה לדניאל אליו מדבר איש ומתגלה מלאך מפרש, בשים לב לעובדה שדניאל אינו נכלל כבר בדרגת הנביאים אלא בקבוצת הכתובים. בסופו של דבר "נבואת זכריה סתומה היא מאד, ואין אנו יכולים לעמוד על אמירת פתרונו" (רש"י לפתיחת ספר זכריה).
בין המראות השונים שנראו לזכריה מיוחדים הם מראות המגילה העפה והאיפה. בקבוצת הפרקים ה'-ו' דן הנביא במצב המוסרי ששרר ביהודה בראשית ימי הבית השני. הגנבים, הנשבעים לשקר ומידת הרשעה אין להם מקום בארץ-ישראל שעה שמניחים את היסודות לחברה מחודשת לאחר גלות מזככת; הללו אולי היה להם מקום בבבל, בארץ שנער, בגלות, אבל עם יסוד המקדש והמדינה גזירה עליהם שייעלמו. כך יש לפרש את חזון המגילה והאיפה אם נשייך את חזיונות זכריה לדורו, אולם יתכן שכוונתם לאחרית הימים, למשפט האחרון, לטיהור הארץ והעולם, מהרשעה לפני יום הישועה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל
ביקורת או נחמה?
זכריה מנבא בשנת שתיים לדריווש (522 לפנה"ס), אך את הנבואה שבפרק ט' קשה לקרוא בתקופה הזו. הפרק נפתח באזכור המקומות דמשק, ארם, צר וצידון. ארם ודמשק נזכרות בראש הנבואה, אך בשנת 732 לפנה"ס האשורים הגלו את דמשק והחריבו אותה כך שבתקופת זכריה לא אמורה להיות דמשק. כך גם צור וצידון שנחרבו על ידי האשורים בשנת 720 לפנה"ס, 200 שנה לפני תקופת זכריה. ולא רק זאת אלא שזכריה מבקש בנבואה את מה שכבר אירע: "הנה אדני יורשנה והכה בים חילה והיא באש תאכל" (ד). גם החלוקה שיוצר זכריה בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה (י) גם היא תמוהה לתקופה שמנבא זכריה ולא מתאימה לזמן נבואתו.
מסתבר שהנבואה שלפנינו הינה נבואה קדומה מימי עמוס והושע. התקופה שבה האירועים האלו מתרחשים קרובה לזמן נבואתם של נביאים אלו ומסתבר שזכריה ציטט נבואה מוכרת מימי ירבעם בן יואש.
כעת ניתן להבין את דברי הנבואה על המלך המתואר כ"עני ורֹכב על חמור" (ט) בשני אופנים:
כשהדברים נאמרו בתקופת עמוס, הנביא התכוון לבקר את השכבה הגבוהה שבעם שהם "המתאווים את יום ה'" (עמוס ה', יח) ויושבים בבתי השן. הנביא שבתקופת ירבעם בן יואש, מנבא שהמלך שיביא שלום הוא דווקא מלך עני, והוא יבוא רכוב על חמור - בתי השן והעושר המפורז לא יגאלו את עם ישראל, אלא ההיפך הגמור. הביקורת הזו משתלבת היטב בנבואת עמוס: "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק... לכן עתה יגלו בראש גולים" (עמוס ו', ד-ז).
זכריה לעומת זאת משתמש בנבואה הזו למטרה הפוכה לחלוטין. בהקשר של ימי שיבת ציון מדובר בנבואת נחמה גדולה. אפילו שהמצב הכלכלי רעוע ויש תחושה שתהליך הגאולה שהחל נעצר, דווקא אז זכריה מכריז שהמלך שיגאלנו הוא מלך עני, אחד מהעם שירכב על חמור ומעודד בכך את העם לראות בגאולה הקרבה.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך